דפי המשפחות וזיכרון - מורחב - באות - B 

מעפילי אקסודוס> דפי המשפחות וזיכרון

* אם ברצונכם להוסיף ו/או לתקן מידע וזכרונות אודות בני משפחותיכם מעפילי האקסודוס לחצו על הכפתור הכחול שבצד שמאל 

"עדכון מידע, הוספה ותיקונים", מלאו את הטופס ושלחו. אנחנו נעדכן את האתר בהתאם.

* קבצים יש לשלוח לאחר תאום. שלחו הודעה שהנושא שלה "הוספת חומרים לאתר".  בהודעה יש לרשום שם ומספר טלפון על מנת שניצור אתכם קשר. 

* הוספנו לאתר כלי "חיפוש" המאפשר למצוא כל חומר וכל אזכור שהוכנס לאתר כגון שמות כולל שמות צילומים ואירועים. חשוב לזכור, כשאתם מעבירים אלינו חומרים, הם צריכים להיות כתובים כמסמך וורד - WORD . אם אתם שולחים צילומים, קבצי PDF או קטעי וידאו ושמע, יש לתת להם שמות/תיאור אחרת לא ניתן יהיה למצוא אותם בכלי ה"חיפוש". 

דפי המשפחה מסודרים על פי סדר ה-  abc.. של שמות המשפחה באנגלית 

  רייזל (שושנה) בייר נולדה בשנת 1904 להוריה, מאיר ובת שבע, בעיר סרני שבפולין (כיום אוקראינה). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתפס בעלה, אברהם, על ידי הנ.ק.וו.ד ומאז נעלמו עקבותיו. היא ושני ילדיה, זלדה בת התשע וגרשון בן השש, הוגלו לסיביר, והצליחו לשרוד את הקור והרעב. בתום המלחמה שבו לפולין וגילו שהם היחידים ששרדו מכל משפחתה, שמנתה לפני המלחמה הורים, אחיות, אח, גיס, גיסה ואחיינים. שושנה החליטה לעשות הכל כדי להגיע לארץ ישראל. היא הצטרפה, עם ילדיה, לתנועת הבריחה והגיעה עמם עד לדרום צרפת, שם עלו על האנייה "אקסודוס" – יציאת אירופה תש"ז. כשזו נתפסת על ידי הבריטים הם מגורשים לנמל המוצא על אניית הגרוש "אושיין-ויגור". משם שולחו לגרמניה. בבית הנוער "אחווה" שימשה כאם בית לבני הנוער, שהיו ברובם יתומים. זלדה וגרשון שובצו לקבוצות על פי גילם. היא וילדיה נשארו כל הדרך מגובשים ומאוחדים עד שעלו ארצה בשנת 1948 . אחרי שהייה במחנה האוהלים בפרדס חנה, הגיעו ליפו ("גבעת עליה"). שושנה מצאה את פרנסתה כמבשלת במסעדת פועלים, גרשון למד מכונאות בבית ספר מקצועי, וזלדה נשאה בדצמבר 1948 לישראל זאוברמן, ששימש מדריך בבית הנוער "אחווה" בגרמניה.   

יוסי ביור מספר אודות הבריחה, העפלה באקסודוס והעליה ארצה:-

 

לאחר שחרור בודפסט, הונגריה, כששרידי המשפחה התאחדו, רק אמי שנפטרה בברגן-בלזן לא חזרה.

אני הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה עברנו הכשרה לעליה המתקרבת. ב- 31/12/1945 שזה ליל חג המולד, עלינו על רכבת בבודפסט. למחרת בבוקר הגענו לוינה. התאריך הזה נקבע בכוונה לאותו לילה כי כל שומרי הגבול היו שיכורים.

אחרי מספר תחנות באוסטריה ובגרמניה הגענו בחודש אפריל 1945 למחנה אונר"א  STRUTH על יד אנסבק .....

..... ב- 17/7 כל היום הייתה עבודה מאומצת. מתחנו רשתות נגד פצצות עשן, העלינו קופסאות שמורים בכוונה לזרוק על האנגלים. בינתיים שלוש אניות ליוו אותנו ואחת מהן התקרבה אלינו מאוד והזהירה אותנו שנסתובב בחזרה בגלל שאנחנו נכנסים למים הטריטוריאלים האנגליים.

מוקדם בבוקר ב- 03:30 בשעה שהיינו עדיין במים הבנלאומיים שתי אניות קרב התנגשו בנו בשני הצדדים והתחלנו לנהל את הקרב. אין סוף קופסאות שימורים נזרקו על האנגלים.

הקבוצה שלנו הייתה בחרטום של האקסודוס ותפקידנו היה "להרביץ עם מקלות על הידיים של האנגלים בשעה שהם ניסו לטפס ולעלות על האנייה שלנו". הקרב נמשך בערך עד השעה 05:00 בבוקר. היו פצועים גם מצד היהודים וגם מצד האנגלים. אבל בסוף האנגלים השתלטו על האנייה ואחר כך הכניסו את האקסודוס לנמל חיפה.

בחיפה היינו על האנייה יום אחד ולאחר מיכן העבירו אותנו לשלוש "אניות גרוש". חשבנו שלוקחים אותנו לקפריסין. שם אניית הגרוש שהעלו אותי עליה היה "EMPIRE RIVAL  "  אמפייר ריוול. .....

..... ב- 1/1/1950 התגייסתי לצה"ל. אחרי שחרורי מצה"ל הגעתי לרחובות ושם הקמתי משפחה עם אשתי זהבה ושני ילדינו בן ובת.

-

ביום הראיון עם יוסי ביור שנערך ב-22/8/2018 פגשתי את יוסי, אדם מלא מרץ, המתנדב ומרצה אודות מאורעות האקסודוס בכל רחבי הארץ  והוא רק בגיל 87 .

בשנת ה- 70 להגעת האקסודוס לנמל חיפה טובה בן-מנחם מספרת:

".... .... שיכנו אותנו בחדרים קטנים במבנים ארעיים שכפי הנראה נבנו במיוחד עבורנו, הכינו אותנו מראש להשכמות פתאומיות בשעות שונות של הלילות הבאים, ובאותם הרגעים הספורים שניתנו, היה עלינו לארוז רק את הבגדים החיוניים בתרמילים קטנים לא יותר מרוחב הכתפיים.

כבר בלילה הראשון בעת הצפירה , רצנו החוצה עם התרמילים, כאן ראינו את המציאות. היה עלינו לעבור בין שני קירות שנבנו לצורך התרגיל, בערך רוחב של כתפיים, זה היה רוחב מעברים בתוך האוניה, כעבור כמה ניסיונות ברגע של אמת, היה עלינו לזרוק את התרמילים ובמקום התרמילים ללבוש כמה בגדים לצורך החלפה, היתר נשאר מאחורינו.

למחרת בלילה, עלינו על משאיות ועם שחר הגענו לנמל "סט" אך לא אל תוך הנמל. עלינו על האוניה בעזרת קרשים חזקים דרך רפסודה.

הכל התנהל בסדר מופתי בשקט בשורה עורפית בזהירות כי אף אחד לא רצה ליפול אל הים. המעברים בתוך האוניה היו צרים, הבנתי מיד מדוע לא יכולנו לקחת תרמילים.

פנים האוניה היה מסודר מדפים רחבים, ששימשו לנו כמיטות. היה עלינו לשכב על הצד צמודים אחד ליד השני. המצב היה כזה כשהאחד רצה להסתובב לצד מסוים אז היה הכרח על כולם להסתובב אחריו, המצב היה בלתי נסבל , חום זיעה ומחנק ליוו אותנו לאורך כל הדרך.

הייאוש עדיין היה רחוק מאיתנו, מכיוון שידענו שבעוד שבוע בערך נגיע לחופי ארץ ישראל!!! ....." 

בשנת ה- 70 להגעת האקסודוס לנמל חיפה טובה בן יהודה מספרת לדפנה ארד כתבת העיתון לאישה:

".... ביולי 1947 העמיסו את כולנו על משאיות, ויצאנו מאוסטריה דרך צרפת ועד לנמל סט, שבו חיכתה לנו האונייה אקסודוס. הצטופפנו על הסיפון, 4,515 איש. שכבנו על דרגשים צפופים כמו סרדינים. אכלנו עוגיות מעופשות וסבלנו ממחסור במים. אבל כל זה היה משני. היינו צעירים ומלאים בתקווה שנגיע לארץ ישראל....." 

 לאה וייס ברגמן מספרת:

"נולדתי בשנה 1934 בבודפשט, הונגריה. ליעקב וגיזלה וייס. היינו 2 אחיות.

במהלך המלחמה אביה של לאה נלקח על ידי הנאצים לעבודות כפייה ובהמשך נלקחה גם אחותה רוזה בת ה-18 שהייתה מבוגרת ממנה ב-9 שנים. כך שבבית נשארו לאה, אמה, הטלאי הצהוב ועוד כמה אנשים שהנאצים צופפו בביתם.

במהלך המלחמה לאה נלקחה לבית מוגן לילדים שהיה בחסות הצלב האדום וראול ולנברג השבדי. בסוף המלחמה רוזה אחותה שוחררה מעבודות הכפייה והעבירה אותה לבית דרור הבונים בבודפשט.

לאה עלתה ארצה עם עוד 16 נערים ונערות שקראו לעצמם קבוצת "ברזל" במסגרת תנועת דרור הבונים מהונגריה. לאחר תלאות ונדודים דרך, בית החולים רוטשילד באוסטריה, מחנה "סטרוט" שליד העיר אנסבאך שבגרמניה, העפלה והגרוש של מעפילי האקסודוס. מאידך אחותה רוזה שינתה כיוון והיגרה לקנדה.

אכזבתה הגדולה ביותר של לאה הייתה, בשעה שהאקסודוס הגיעה לנמל חיפה, אף אחד לא חיכה להם שם, מלבד החיילים הבריטים.

במרס 1948 עלתה לאה עם קבוצת "ברזל" ארצה. תחילה לקיבוץ שדות ים וכעבור שלוש שנים לאה וחברת זהבה דוידוביץ השתכנו בקיבוץ רביבים שבנגב,

 

לצפייה בסרטון וידאו בו לאה מספר את סיפורה הקישו כאן  חלק ראשון  

                                                                        הקישו כאן   חלק שני

יצחק בירנבוים - איז'ו בירן מספר:

... אבי מסר אותי למוסד של עליית הנוער "דרור", שם רוסנתי ורכשתי ניסיון בחיי חברה. קיבלתי חינוך סוציאליסטי של התנועה הקיבוצית על-ידי שליחים מהארץ וגם על-ידי אנשים כמו אנטק צוקרמן וציביה לובטקין, ממנהיגי גטו ורשה, שם למדתי פולנית. התמקמנו במנזר נטוש בכפר אינדרסדורף ליד מינכן, עד המסע לדרום צרפת ועלייה לאניה "אקסודוס" המפורסמת. מכאן הסיפור מוכר, חזרה לגרמניה וכעבור כשנה באניה "קדמה" לפלסטינה. בחיפה עוד נשמעו היריות מהקרבות על שחרורה. ....

הקישו כאן לצפיה בוידאו

אריה בירנבוים - מספר:

... הייתי אז בן 24, חבר קיבוץ "השומר הצעיר" .... כבר אז היה ידוע לנו, כי אניה זו "תעשה היסטוריה".

.... כראש מחלקה קיבלתי הוראה להיות עם מחלקתי בחרטום האניה. היה לנו דגל לאומי והעלינוהו על ראש התורן יחד עם תמונת מרכדכי אנילביץ' מפקד המרד בגטו ורשה. התגלחתי והתכוננתי כמו לטקס חגיגי והחברים התפלאו למראה הכנותי אלו.... ... אחת המשחתות התקרבה אלינו ובחרטומה נגחה את אנייתנו, שדפנותיה היו עשויים עץ. לפחות 20 נגיחות ספגה האניה עד שנפרצה בה פרצה גדולה והחיילים הבריטים החלו לעלות עליה. 

החל מאבק אכזרי. החיילים עלו גלים גלים אל האנייה ואחדים מהם נהדפו והופלו על-ידינו. הם ירו באקדחים ובנשק אוטומטי והכו באלות. אני השתמשנו ב"כלי יריה" כגון בקבוקים, קופסאות שימורים, ברגים, חלקי צינורות, תפוחי אדמה....

עמדתי ליד חדר המכונות ונפצעתי בכדורי החיילים בראש ובבטן ונפלתי. אולם הכרתי לא אבדה. בכוחות עצמי זחלתי כדי להתרחק ממקום הסכנה. צעקתי אל חברי: "בין גבולות, הצילו!" חברי קפצו, לקחוני והעבירוני אל בית החולים של האניה....,

.... בהיותי פצוע הוגשה לי עזרה ראשונה באנייה על ידי הבריטים. בהגיע האניה ביום ו', ערב שבת, לחיפה, הובאתי אל החוף כמעט במצב חוסר הכרה וקרובי וידידי לא קיוו שאשאר בחיים. "אייק" נפרד ממני בלבביות. אשתי באה יחד איתי והבריטים לא רצו תחילה להרשות לה לרדת, אך תפסתיה בידה והחיילים התאמצו לחלצה בידי ולא יכלו....,

עוד באותו ליל שבת נותחתי בבית החולים הממשלתי בחיפה (כיום בי"ח רמב"ם) על ידי רופא בריטי, שלאחר הניתוח אמר: "הוא עוד יהיה בן-אדם!"...

.

שרה נטע ברוך/ בירנבוים - מספרת:

... את הסיפור שלה לפרטי פרטים. חשוב לה שגם היא כבת הדור השני תוכל להעביר את העובדות הקשות לדורות הבאים. היא מתארת את המסע של הוריה, מוסיה ומאיר: "אחרי נסיעה קשה הם מצאו עצמם בקזחסטן. הם הגיעו לאיזור בו היו לא מעט יהודים שהצליחו לברוח ממקומות שונים. התנאים היו מאוד קשים, היה רעב גדול ואמא שלי ילדה שם את אחי. אבי יצא לעבוד והכיר אישה שסיפרה לו ששמה שרה, היא מלודג' ובעלה וארבעת ילדיה נלקחו למחנות ההשמדה בזמן שהיא הייתה לזמן קצר מחוץ לבית. לימים", היא מתארת בהתרגשות, "האישה הזו הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו והיא הייתה הסבתא היחידה שהכרתי".

.... בני המשפחה של הוריה נהרגו כולם בקברי אחים ובתום המלחמה, כשהוריה מצליחים להגיע לפולין, נולדה שרה במחנה הפליטים בזמן שהוריה המתינו לעלות על אונית המעפילים 'אקסודוס' המפורסמת בדרכם ארצה. "אחרי מסע מפרך עלינו בדרום בצרפת על אונית אוקסודוס, אני, שהייתי תינוקת, הייתי נוסעת מס 100...

יעקב בלסבלג ורחל בלסבלג הכט - מספרים אודות הוריהם אברהם בלסבלג ואילה דויטש בלסבלג:-

הורינו, אילה ואברהם בלסבלג ז"ל, טובי לב וציונים בנשמתם, העפילו לישראל לאחר ששרדו את השואה באוניית המעפילים "אקסודוס – יציאת אירופה 1947" .

אילה לבית דויטש, ילידת קרומפכי, סלובקיה, שרדה את השואה בבודפשט.  בזמן המלחמה נתפסה על ידי הגסטאפו ונחקרה בעינויים, איבדה את הוריה, אחיה  ובני משפחה רבים נוספים.  לאחר המלחמה התנדבה כמדריכה ואם בית בקבוצת "נשרים" שכללה ילדים יתומים ששרדו השואה.  כמדריכה היא טיפלה, חינכה והובילה את ילדי הקבוצה במחנות העקורים עד עלייתם ארצה.

אברהם בלסבלג, נולד ב-1909 בז'שוב (ריישא) פולין, היה חבר "הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בגליציה המערבית ושלזיה", נמלט בפרוץ המלחמה מעיר מגוריו קראקוב ובמהלכה איבד את כל משפחתו לרבות אשתו הראשונה הניה לבית פינק ובנו אלכסנדר, וכן את הוריו ושני אחיו.  לאחר המלחמה הוא פעל והנהיג מטעם תנועת "הציונים הכלליים" ותנועת "הנוער הציוני" פליטים יהודים במחנות העקורים והוביל את קבוצת חברי "הנוער הציוני" על גבי האנייה אקסודוס לישראל.

אילה ואברהם נפגשו במחנה העקורים באד רייכנהל, נישאו במינכן, שבוע טרם הפלגת האקסודוס ארצה.  כאשר הגיעו לישראל השתקעו באשקלון.  בישראל נולדו להם בנם יעקב ובתם רחל (כיום הכט).  בני הזוג המשיכו לעסוק בפעילות ציבורית למען הקהילה והמדינה גם בארץ.  אילה פעלה בהתנדבות במסגרות רבות בהן "הועד למען החייל" , ביטוח לאומי  ואברהם היה, עשרות שנים, חבר מועצת העיר אשקלון ואף שימש כראש העיר.

בדף זה תמצאו את סיפור העפלתם וחייהם בארץ של הורינו האהובים.

יהא זכרם ברוך .

 

מספרים על בוגייביץ דוד:-

"...  בוגייביץ דוד  בן אריה-צבי ושרה. נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ו (5.2.1936) בלודז' שבפולין. משפרצה מלחמת-העולם השנייה (ודויד אז בן שלוש) ברח האב מפחד הגרמנים. בשנת 1940 יצאה המשפחה בכיוון לבוב, מקום הימצא האב.

בתום המלחמה, כשהתחילו הפליטים לחזור לפולין בעזרת מוסדות ציבוריים. האם נסעה למחנה-עקורים בגרמניה ודויד, יחד עם אחותו הניה, הצטרפו לקבוצת-ילדים שיצאה בדרך לארץ. הקבוצה הגיעה לאינדרסדורף, מנזר לשעבר, בו רוכזו ילדים רבים מתנועת "דרור-הבונים;" דויד היה אז בן עשר והניה אחותו בת שלוש עשרה.

לקראת יולי 1947 עברה קבוצת הילדים לצרפת והצטרפו ל"יציאת-אירופה תש"ז". במשך חדשי הטלטול בים והחזרה מחיפה לגרמניה נפרדה החבילה: האם ודויד היו באניה גרוש אחת והאחות באניית גרוש אחרת בשם "רנימייד -פארק". רק בגרמניה נפגשו שוב עם האחות. רק לאחר ששהו במחנה המעפילים על אדמת גרמניה למשך זמן קצר עלו לארץ כמשפחה (באפריל 1948) והגיעו ישר לבית-השיטה. דויד, כחניך "עליית-הנוער", השתייך לקבוצת בני "אורן" שבחברת-הילדים שם.

דוד גויס לצה"ל באוגוסט 1954 ועבר קורס מ"כ. הוא נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ט במרחשון תשט"ז (4.11.1955) ....

לצפייה בדף של הניה מרכוס אחות של דוד הקישו  כ א ן

מספרים על בוטנרו משה באתר יזכור לחלל צה"ל:-

"...  בן מלכה ופרידל-שלמה, נולד ביום ב' באלול תרפ"ג (14.8.1923) בעיר דורוחוי, רומניה.  משה עבר בשלום את זוועות ימי השואה, בשנת 1947 יצא לדרך לעלות לארץ ישראל. בקשיים רבים עבר את גבולות הונגריה ואוסטריה ובבואו לגרמניה הצטרף לקיבוץ בוגרים שהתקיים במחנה העקורים.  הוא שתתף בהכשרה חקלאית וצבאית במסגרת אימוני ה"הגנה" בחוץ-לארץ..  עלה ארצה באניה "יציאת אירופה תש"ז" לאחר שגורש לגרמניה עם כל מעפילי האקסודוס בהגיע תורו לעלות ארצה יצא מגרמניה וביום 11 ביולי 1948, אחרי תלאות רבות, הגיע לארץ. יום לאחר בואו גויס ונשלח לקורס רגמים בצריפין והוצב בחטיבת "גבעתי". לחם יחד עם אחיו הצעיר במשלטי הדרום בג'וליס, עבדיס, חרתיה, חתה, ג'סיר ועוד

.

ביום י"ד בתשרי תש"ט (16.10.1948), יום לאחר שהתחיל מבצע "יואב", לפריצת הדרך לנגב, נפל מכדור צלף ערבי בעומדו עם נשקו ביד ובהשיבו אש לעבר צלפי-האויב

....

Boyarsky - יעקב בוירסקי

שמואל בוירסקי מספר אודות אביו יעקב בוירסקי.

"...  אבי יעקב בוירסקי ז"ל נולד בעיר ביאליסטוק שבמזרח פולין ב- 3.7.1931 .  הוריו ו-3 אחיו שרדו את המלחמה לאחר שאביו של יעקב היה סנדלר מומחה וגוייס על ידי הגרמנים לעבודות כפיה בייצור נעלים ומגפיים לצבא הנאצי. יעקב בילדותו ראה זוועות שעוללו הגרמנים ליהודים כגון שריפת בית כנסת על מתפלליו.

על האקסודוס שהפליגה ב - 11.7.1947 מנמל סט יעקב היה בדיוק בן 16 לבד וללא קרובי משפחתו.

הוא גורש מנמל חיפה על ידי הבריטים על אנית הגירוש "אושן ויגור" והגיע עם יתר המעפילים למחנה פופנדורף. יעקב סיפר לשמואל בנו שמפופנדורף  הוא הועבר על ידי הבריטים למחנה גדול יותר בברמן הפן.  אולם מברמן הפן שהייתה באזור הבריטי הוא ברח לעיירה בשם וינצהיים באזור האמריקאי, יותר מאוחר חבר להוריו בברגן בלזן. 

לאחר שנה במחנה ברגן בלזן , בנובמבר 1949 עלה עם הוריו לישראל על הספינה מנרה ג'נבה.

בהגיעו ארצה גוייס לצ.ה.ל  לחטיבת גולני...."

ניל"י בראונר עמרני מספרת אודות הוריה בראונר מרדכי ומרים.

"...  אבי, מרדכי (מרק) בראונר נולד ב 1911 בקולומייה, מחוז גליציה המזרחית. 

אימי: מרים (מגדלנה) בראונר, ילידת צרפת. הוריי נפגשו בצרפת בעיר טולוז.

אבי למד רפואה בצרפת, כשהחלו רוחות האנטישמיות, נסע עד כמה שזכור לי ב 1938 או 39, להוריו להביאם לצרפת, אביו התנגד, ואבי חזר לבד לצרפת, ב 1942 התגייס לצבא הצרפתי כחובש, נפל בשבי הגרמני, יחד עם כל הפלוגה שלו ונשלח לסטאלג 9B.

הוא שוחרר ב 26.4.1945 אינני יודעת מי המשחררים, חזר מיד לצרפת, והצטרף ל"חלוץ", נשלח לטולוז, לשאטו Château ESCALQUENS , שם קיבל לידיו קבוצה של כ-25 נערים ונערות ממרוקו, חלוצים, שברחו בסתר מבית הוריהם כדי לעלות לישראל, רק כשהיו בצרפת, הודיעו להורים כי הם בצרפת ועומדים לעלות לישראל.  

על האקסודוס אבי שימש כחובש. 

הורי עלו עם החלוצים הצעירים על האקסודוס ואבי שימש בתפקיד חובש על האניה,

מחיפה, נשלחו חזרה לצרפת על אניית הגרוש אושן ויגור, שהוא כמה שבועות על האוניה ולא הסכימו לרדת, אימי סיפרה שניזונו מביסקוויטים מעופשים ושתו יין, כי לא היה מים על האוניה.

מאחר שהקבוצה לא הסכימה לרדת מהאוניה, נשלחו לגרמניה, למחנה פפנדורף, משם הם הצליחו להגיע חזרה לצרפת, ואינני יודעת בעזרת מי, אבי קיבל דרכון מזוייף על שם רוזנפלד דויד, וצרפו לו ילד כבן 10 שהגיע איתו, לאימי היה דרכון צרפתי אמיתי על שמה. הם עלו ארצה על האונייה פרובידנס, איתה הגיעו לישראל, אבי ואימי לא זכרו את שם הילד, הם הגיעו לנמל חיפה ב 29.12.1947. כעבור 6 ימים נולד אחי הבכור בתאריך 5/1/1948 . 

, לצערי, לאחר עלייתם ארצה אבד הקשר עם קבוצת הנערים והנערות אותם הדריכו, אבי חלה באלצהיימר, ולא יכולתי לקבל פרטים על התקופה ועל שמות הנערים והנערות, ולהיכן הגיעו לאחר עליתם לישראל.

 מספרים אודות אביו בוכבינדר מרדכי.

"...  בוכבינדר מרדכי נולד בפולין בעיר ביאליסטוק בתאריך 25/11/1933 להורים לאה וישעיהו. הייתה לו אחות צעירה ממנו ב-3 שנים בשם בלה. האב היה מייצר תיקים והאם עקרת בית.

כשפרצה מלחמה העולם השנייה מרדכי היה בן 7 ומשפחתו ברחה מזרחה לסיביר שברוסיה. ושהתה שם עד סוף המלחמה.

עם תום המלחמה המשפחה חזרה לפולין ושם מרדכי נשלח לקבוצת בית הנוער של "השומר הצעיר". קבוצת הנוער נשלחה לגרמניה ומשם  כעבור שנה לצרפת על מנת להעפיל על האקסודוס. בתום הקרב על האקסודוס קבוצתו גורשה על ידי הבריטים לצרפת ומשם לגרמניה על אניית הגרוש אמפייר-רייבל. ככל המעפילים שגורשו על האמפייר-ריבל גם מרדכי הגיע למחנה אמסטאו ומשם למחנה סנגוורדן.

מרדכי מספר שביום עלייתו ארצה בשנה 1948 ראה את "האלטלנה" בוערת בחופי תל אביב.

בתחילה גר בקבוץ מרחביה ובשנת 1949 כשהוריו עלו ארצה עבר לגור אתם בקריית ביאליסטוק שביהוד. מרדכי נפטר בתאריך 6/12/1997 . " ...

...."

 מספרים אודות בומשטיין מרדכי.

"...  בומשטיין מרדכי נולד ברוסיה הלבנה בעיר ברנוביץ. למד ב"חדר" וידע עברית.

 היה חבר בתנועת הנוער השומר הצעיר בקבוץ "למרד".

  נפל בקרב שהתנהל על האקסודוס בין המעפילים וחייל המרינס הבריטי.

מרדכי היה בחור חסון כהה פנים ושחור שיער עיניים יוקדות ודבור מתון. בלילה האחרון לפני הגעת האקסודוס לארץ ישראלמרדכי  נפצע אנושות בקרב ודבריו האחרונים היו "קבלתי מכה" ודאגה לחברתו. ליוותה אותו לבית החולים בעתלית פונקנשטיין מאניה (לאחר נישואיה שנתה שמה למרים זלינגר)  ....

מיכאל פרצוב - בעלה של אחותו של מרדכי בומשטיין - מספר אודות רגעיו האחרונים של מרדכי. לצפיה בוידאו הקישו כאן

 כותב, אריה רוזנברג :

"מי אתה המעפיל מספר 199 באונייה אקסודוס שמעפיליה גורשו לאירופה ע"י הבריטים?

"חור שחור" - כל חיי ניקר בי החשש שיש לא מעט דברים ומעשים שהוסתרו מאיתנו אודות מהלך חייהן של אמי ודודתי. החל בבגרותן בעיר ירוסלב בגליציה שבפולין, עבור בבריחה לרוסיה, במנוסה מהצבאות הנאציים, החיים בסיביר, לידתו של אחי, זיגי בורק, בשנת 1941, המשך החיים בתום מלחמת העולם השניה בפולין/גרמניה ועד העלייה ארצה.

במהלך השנים עשיתי ניסיונות לאתר את אביו הביולוגי של אחי וכשכבר עליתי על קצה חוט ורציתי לשתף את אחי, הוא סירב בעקשנות. בפרספקטיבה לאחור בהחלט, צדק אחי!,...

"שלמה בוסקילה - מעפיל על האקסודוס 1947 ולוחם בחטיבת פלמ"ח הראל. מספר:- 

נולד ב-3 ליולי 1930 בקזבלנקה, מרוקו. 

בינואר 1947 הוא נשלח להצטרף להכשרה בשם לה-רוש שבדרום צרפת במסגרת קבוצה שמנתה 7-8 נערים מתנועת הצופים היהודיים הצרפתים מקזבלנקה. בהכשרה הם הוכנו לעליה ארצה ולחיי קיבוץ.

בחודש יולי 1947 נשלחה קבוצת לה-רוש למרסיי למחנה  Grand-arenas  ומשם כעבור מספר ימים הוסעו במשאיות לנמל סט ועלו על האקסודוס. שלמה מספר שהעליה על האקסודוס נעשתה בקבוצות של 30 מעפילים ובמקום נשמר סדר מופתי. למרות הצפיפות והתנאים הקשים לא היו תלונות מצד המעפילים.

על האקסודוס, תפקידה של חלק מקבוצת הנערים מלה-רוש ושלמה ביניהם, היה לאבטח את חדר ההגה המשני שהיה בירכתיים בתחתית חדר המכונות. שלמה זוכר, שבשלהי הקרב עם הבריטים, כשרב החובל אייק ירד לנהוג משם את האקסודוס. בשעה שחדר ההגה הראשי נכבש על ידי החיילים הבריטים הם אבטחו את אייק אישית.

שלמה, יחד עם כל המעפילים הוחזר למחנה עקורים בגרמניה אחרי המסע הארוך והקשה.

הוא עלה ארצה בתאריך 21 מאי 1948, כ- 6 ימים לאחר קום המדינה. עם ירידתו מהאנייה בנמל חיפה (בפעם השנייה!), שלמה גוייס מיידית לצ.ה.ל לחטיבת פלמ"ח הראל. הוא עבר טירונות קצרה בחולדה. משם נשלח תוך זמן קצר מאד לקרבות מלחמת העצמאות בהרי ירושלים, דרך בורמה  ועוד. הוא לחם במסגרת חטיבת הראל מספר חודשים.

 לצפייה בוידאו בו שלמה מספר את קורותיו ~~ הקישו כאן ~~

Please reload

© 2017  -  צוות ההנצחת המורשת למעפילי אניית ההגנה אקסודוס 1947 

  • Facebook Social Icon