דפי המשפחות וזיכרון - מורחב - באות - D

מעפילי אקסודוס> דפי המשפחות וזיכרון

* אם ברצונכם להוסיף ו/או לתקן מידע וזכרונות אודות בני משפחותיכם מעפילי האקסודוס לחצו על הכפתור הכחול שבצד שמאל 

"עדכון מידע, הוספה ותיקונים", מלאו את הטופס ושלחו. אנחנו נעדכן את האתר בהתאם.

* קבצים יש לשלוח לאחר תאום. שלחו הודעה שהנושא שלה "הוספת חומרים לאתר".  בהודעה יש לרשום שם ומספר טלפון על מנת שניצור אתכם קשר. 

* הוספנו לאתר כלי "חיפוש" המאפשר למצוא כל חומר וכל אזכור שהוכנס לאתר כגון שמות כולל שמות צילומים ואירועים. חשוב לזכור, כשאתם מעבירים אלינו חומרים, הם צריכים להיות כתובים כמסמך וורד - WORD . אם אתם שולחים צילומים, קבצי PDF או קטעי וידאו ושמע, יש לתת להם שמות/תיאור אחרת לא ניתן יהיה למצוא אותם בכלי ה"חיפוש". 

דפי המשפחה מסודרים על פי סדר ה-  abc.. של שמות המשפחה באנגלית 

חיה דגן:

... היתה ילדה על האקסודוס.. היא ומשפחת עלו ארצה בעליה ד'.

זהבה דוידוביץ מספרת:-

דוידוביץ זהבה, סוזי   - נולדה ב- 7/5/1933 ביתם של אברהם ורבקה,  בבודפשט, הונגריה. עלתה במרס 1948 בעלייה ד' עם סרטיפיקט מזוייף בשם בדוי על שם "קליין זהבה" לאחר שעברה את הבריחה והעפלה על האקסודוס והגירוש על ידי הבריטים לגרמניה. הגיעה עם קבוצת נערים ונערות בשם "ברזל" לקיבוץ שדות-ים ומשם עברה כעבור 3 שנים לקיבוץ רביבים.

בכתבה, "בת 14 על האקסודוס" של אלון פרת, בעיתון "שער למתחיל" גיליונות 955-957 שיצאו לאור בחודש יולי 1997, מספרת זהבה את סיפורה.

"באמצע מרס 1944 הגרמנים פלשו להונגריה ומהר מאוד שלחו את היהודים להשמדה ולגטו שהוקם בבודפשט. ביתה של זהבה נמצא במקום בו גודר הגטו כך שהמשפחה נשארה בביתה. מאידך לדירתם הקטנה בת 2 חדרים נוספו עוד משפחות כ-36 אנשים זרים..

עם גמר המלחמה, נכנסו הרוסים ויהודים שהיו פעילים במחתרת בזמן המלחמה הפכו למנהיגי הקהילה התחילו לארגן את החיים הנורמליים. הרבה ילדים נשארו יתומים. הם היו ילדי רחוב, רעבים, פראיים ובלי פיקוח. תנועת "דרור הבונים" ארגנה חוות להכשרה חקלאית, כהכנה לעליה לארץ.

כדי לעלות ארצה, כשאני רק ילדה בת 12 פשוט עזבתי את הבית מבלי להיפרד מהמשפחה, לחוות דרור הבונים ולא חזרתי עוד להוריי.  כעבור כשנה וחצי תוך מעבר בין מחנות שונים של דרור הבונים באוסטריה ובגרמניה (סטרויט) הגענו ב-10 ליולי 1947 לנמל סט שבצרפת ושם עלינו על האקסודוס.

לקראת הקרב בבריטים, אנחנו חניכי תנועת הנוער "דרור הבונים", התכוננו למאבק : המדריכים שלנו אמרו לנו ללבוש הרבה שכבות של בגדים, כי בטח לא יישאר כלום מהציוד שלנו אחרי המהומה. פרקנו את המעקות של המדרגות ועשינו מהם מקלות להקות בבריטים. אספנו כמויות אדירות של תפוחי אדמה וקופסאות שימורים. תפקידנו היה להיות הלוחמים על הסיפון. בקרב הכי פחדתי מפני נפילה לים. כי לא היה מעקה מסודר לאנייה, כל הזמן פחדתי שבסערת הקרב אני פשוט אתגלגל למים.

בחיפה לאחר הקרב, קבוצתנו גורשה על אניית הגירוש אמפייר-רייבל שאליה הצטרף איש ההגנה מיכה פרי - "גד". תפקידנו הילדים מקבוצת "ברזל" היה לאבטח ולהסוות אותו כך שלא ייתפס על ידי הבריטים הן באניית הגרוש והן במחנה אמסטאו שבגרמניה.

כשהגענו לנמל המבורג נתבקשנו לרדת מהאמפייר-רייבל "בשקט". בדיאבד אני יודעת שהיה זה בגלל הפצצה. משם הובלנו ברכבת לליבק ומליבק למחנה אמסטאו. באוקטובר 1949 הועברנו למחנה סנגוורדן ומשם עלינו ארצה במרס 1948.

לצפייה בסרטון וידאו בו זהבה מספרת את סיפורה  הקישו כאן לצפייה בחלק הראשון

 

                                                                              הקישו כאן לצפייה בחלק השני

 

... 

 פרניה דדק (פרומה ביילסקי) - חסידת עומות עולם:

... פרניה היתה אוקראינית שבמהלך מלחמת העולם שנייה עבדה בבית משפחת בליצר האמידה שבנאדבורנה שבפולין (כיום אוקראינה). ביום שנכבשה העיר על ידי הנאצים, פרניה נשארה בבית המשפחה כשהיא לוקחת את בנימין בליצר הקטן תחת חסותה תוך כדי שהיא מחביאה ומטפלת בו. יתר בני המשפחה נספים בשואה.  

בתום המלחמה פרניה לוקחת תחת חסותה תינוק יתום נוסף בשם אליעזר ארט. עם 2 היתומים היא מגיעה למחנה עקורים ומחליטה לעלות אתם ארצה על האקסודוס. בחיפה יחד עם יתר המעפילים פרניה גורשה לגרמניה על ידי הבריטים על אניית הגרוש  אמפייר-רייבל ועוברת עם הילדים את מסע התלאות לגרמניה וחזרה. סימה שמוקלר האחות מצוות ההגנה בעדותה לברכה חבס במסגרת איסוף החומרים לספר "הספינה שניצחה" בעמוד 60 מדווחת. .... " הייתה גם אישה אוקראינית זקנה, שהובילה אף היא שני ילדים יהודים מיותמים אל קרוביהם בארץ ישראל, האחד בן 7 והשני בן 10 , שגידלה אותם מיום היולדם. היתה מחנכת אותם ברוח הדת היהודית.... קרה מקרה מוזר. מישהו מנוסעי האניה הודיע פתאום, כי אחד משני הילדים הללו בנו שנגזל ממנו. התלקח ריב גדול באניה סביב העניין הזה. כשנודע הדבר לזקנה עמדה על דעתה: לא נכון! אני בטוחה, שההורים הוצאו להורג!" מרוב התרגשות התעלפה. נאלצנו לערוך בירור מדוקדק בענין. בבואנו לגרמניה התקשרנו עם יהודי מידידי המשפחה, שחי באחד המחנות, ובעזרתו הוברר לנו, שהצדק אתה...." 

בפברואר 1948 הצליחה לעלות ארצה עם שני הילדים והתיישבה בקריית חיים.

בארץ שלחה פרניה את בנימין לבית-ספר דתי כיוון שהאמינה שזה היה רצונם של הוריו. בהמשך נישאה פרניה לניצול השואה אברהם ביילסקי והתגיירה. פרניה/פרומה ביילסקי לבית דדק נפטרה ב-1986 בגיל 77.

ב 6 בנובמבר 2005, החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם, להעניק לפרניה דדק (פרומה ביילסקי) את התואר של חסידת אומות העולם. ב 18 ליולי 2006, הוענק אות חסיד אומות העולם לבניה המאומצים, בנימין בליצר ואליעזר ארט , שקיבלו את האות בשם אמם המאמצת שהצילה אותם בזמן המלחמה.

... When the train stopped, Rachel and a few others decided to look for whatever Jewish community remained in the city. She felt that they would offer to give them some help. She searched, and found members of the Dror youth movement who offered to help the forty Jewish children among the orphans on the train. The Dror members secretly arrived with trucks and took the Jewish children to a special Jewish children’s home. At the children’s home, the orphans started to learn Hebrew songs and had lessons about Zionism. They were preparing the children for aliya. Slowly, they also let the children know more about the terrible things that had happened in Poland during the war.

Later, Rachel and her sisters were transferred to a Displaced Persons (DP) Camp in Germany, and then they were taken to France, in preparation for their aliya. The aliya had to be a secret because at this time the British governed the area, then known as the Mandate for Palestine, and strictly limited immigration. As a result, Jewish immigration was in violation of British law. This “illegal” immigration was called Ha’apala..

One night in July 1947, the sisters were expected to begin their journey. Unfortunately, Chanka became ill and was unable to travel, but both Rachel and Zvetla climbed into a truck and secretly made their way to the port. They trusted that Chanka would stay in France to recover, and then join them shortly.

When Rachel and Zvetla arrived at the port, they boarded an old, run-down passenger steamship called the “Exodus.”....

.

אהרון דישון    

נולד למשפחת דייטש/דוייטש בשנת 1935 בפולין. לאביו שעיה דייטש ולאימו טובה-גיטל לבית מונצ'ר. הם באו ממשפחות אמידות מאוד בעיר סימיאטיץ' - Siemiatycze . אהרון הוא שריד אחרון למשפחת דייטש.

אהרון מספר בספרו "מאהרונצ'יק לאהר'לה – מסעו של אהרון דישון משם לפה"  שיצא לאור בשנת 2017 את סיפור משפחתו בשנים שקדמו למלחמה, ההגליה מזרחה לכיוון מרכז ברית המועצות בשנות המלחמהמחנה כפייה לצורך חינוך מחדשהחזרה לפולין, העפלה על האקסודוס, הגרוש לגרמניה על ידי הבריטים, העליה ארצה בשנית, בחודש מאי 1948 וההתבססות בארץ. הספר כתוב בלשון שוטפת ומרתקת עד כדי כך שברגע שמתחילים לקרוא אותו לא ניתן להפסיק את הקריאה עד לאות האחרונה.

במהלך המלחמה אהרון נשאר עם אמו בעיר אוש שבאוזבקיסטן לאחר ששעיה אביו גוייס לצבא האדום ואחר מכן גוייס גם לצבא הפולני .

בתום המלחמה אהרון ואמו חזרו לפולין בתקווה למצוא את אביו, ביתם ורכושם שנאלצו לנטוש בשעה שהוגלו מזרחה. בפולין המשפחה התאחדה וההורים גוייסו מיד על ידי אנשי הג'ויינט והשליחים שהגיעו מהארץ. לצורך איסוף קבוצות נערים וילדים יתומים ממקומות מחבוא וכנסיות ולארגן אותם תחת  "דרור" לעליה לארץ ישראל.

בקרב על האקסודוס כנגד הבריטים, שהתחיל בשעה 02:30 בבוקר. אביו של אהרון עלה לסיפון העליון עם קבוצת הנערים הבוגרים. אמו טובה נשארה עם הילדים הצעירים בבטן האנייה. אך הילד צבי הירש יעקובוביץ מקבוצת הילדים בכל זאת עלה לסיפון, כדי להצטרף לאחיו הבוגר, נורה ונהרג על ידי הבריטים. בעקבות המקרה הוריו של אהרון הוכו בהלם על שאפשרו לצבי הירש לעלות לסיפון.

בתאריך 15 מאי 1948 עלתה המשפחה ארצה בשנית על אניית הנוסעים טטי והתמקמו במעברת חדרה אגרובנק ומשם עברה המשפחה למושב עין עירון .

בשנת 1965 אהרון נשא את שושנה, להם 4 בנות ו-7 נכדים. אהרון שרת את המדינה בשרות החוץ ובאקדמיה.

מלכה דולברג רוזנטל :

... מלכה רוזנטל נולדה בשנת 1934 בשם מארישה דולברג, בסטניסלבוב, פולין. בת בכורה למשפחה משכילה ואמידה. במהלך שנות הכיבוש הגרמני איבדה מלכה את אחיה הקטן ואת אמה. אביה הצטרף לפרטיזנים ומלכה נמסרה למשפחה פולנית שהחביאה אותה במשך שנה וחצי בחבית מתחת לאדמה. לאחר השחרור היא הייתה בין הניצולים שבשנת 1947 הגיעו לעיירה אשאו בגרמניה. שם הצטרפה בגפה בגיל 13 לקבוצת ילדי "קיבוץ רייכנבאך", שעלו באניה אקסודוס (יציאת אירופה תש"ז) לארץ ישראל ....

מלכה מספרת:

...."  האניה החלה לשוט כל האנשים בסיפון מחאו כפיים והיו שמחים ועליזים. סוף כל סוף שטנו הביתה. הגענו לחיפה זה היה בוקר אני אף פעם לא אשכח את זה עלינו לסיפון, היינו כולנו על הסיפונים 4570 איש עומדים על הסיפונים וחיפה ההר כולו מלא אנשים והאנשים מנופפים בידיהם ולא יכולנו לשמוע אותם. אנחנו כולנו עמדנו ושרנו "התקווה". זה היה רגע של הזדהות של ידיעה שהגענו הביתה. שמשהו מחכה לנו, שיש משהו שרוצה אותנו בכלל. כי בכל מקום שהיינו לפני זה אמרו: "יהודי זה לא מקומך." ראינו שאנחנו מתרחקים מהארץ החלום היחיד שהיה לנו להגיע למנוחה, למקום שלנו, לבית. פתאום מובילים אותנו החוצה. היתה תחושה איומה, אבל הבטיחו לנו שנחזור במהרה".

.... ובסופו של דבר, עלתה ארצה בפברואר 1948. מלכה הכירה את דב רוזנטל ובשנת 1957 הם נישאו ונולדו להם שתי בנות ציפי ופזית. מלכה שירתה במשך שנים רבות בצה"ל ולאחר מכן עבדה בהוראה. סיפור חייה המרגש תורגם לשפות רבות והוא מוצג בספרי ילדים, בהצגות תיאטרון וב"יד-ושם" בירושלים..

לקריאה נוספת אודות הצלתה של מלכה כילדה קטנה בימי מלחמת העולם השניה ניתן לקרא ולצפות בסירטון קצר בדף אודותיה שהתפרסם ב"יד-ושם".  למעבר לדף הקישו כאן

לובה דרורי מספר: .

"אף פעם לא התעניינתי בפרטים על אירועי אקסודוס, אף שהייתי, אישית, על האוניה. כשנשאלתי על איזו ספינת גירוש הייתי ו/או באיזה מחנה גירוש שהינו, עניתי במשיכת כתפיים. היום כתוצאה מהשתתפותי בקבוצת הפייבסוק אקסודוס 1947-2017. למדתי שגורשנו על אניית הגרוש אמפייר רייבל והגענו למחנה אמסטאו). בעקבות אירוע ה 70 להגעת האקסודוס לנמל חיפה, החלטתי לחטט באלבום חיים שערכה אמי, לילית ז"ל, בשנותיה האחרונות, מצאתי רק 3 תמונות רלוונטיות. בראשונה, תמונת אמי, לילית (אז, פרייר מבית רובין) צולמה במרסיי 1947. בשניה, צילום בבטן האוניה (ראיתי זאת כבר בקבוצה זו. מישהו יודע להסביר למה דווקא תמונה זו, אורגינאלית, באלבום אמי?) והשלישית במחנה המגורשים אמסטאו (סוף סוף, יודע לענות על שאלה זו. אין לי מושג איך דודי, אחי אבי, קובה פרייר ודודתי רושקה הגיעו לשם).  ובמחנה היינו שלושה: אבי, שמואל, אמי, לילית ואני (בן שנתיים וחצי). שם המשפחה היה פרייר.

Please reload

© 2017  -  צוות ההנצחת המורשת למעפילי אניית ההגנה אקסודוס 1947 

  • Facebook Social Icon