דפי המשפחות וזיכרון - מורחב - באות - L

מעפילי אקסודוס> דפי המשפחות וזיכרון

* אם ברצונכם להוסיף ו/או לתקן מידע וזכרונות אודות בני משפחותיכם מעפילי האקסודוס לחצו על הכפתור הכחול שבצד שמאל 

"עדכון מידע, הוספה ותיקונים", מלאו את הטופס ושלחו. אנחנו נעדכן את האתר בהתאם.

* קבצים יש לשלוח לאחר תאום. שלחו הודעה שהנושא שלה "הוספת חומרים לאתר".  בהודעה יש לרשום שם ומספר טלפון על מנת שניצור אתכם קשר. 

* הוספנו לאתר כלי "חיפוש" המאפשר למצוא כל חומר וכל אזכור שהוכנס לאתר כגון שמות כולל שמות צילומים ואירועים. חשוב לזכור, כשאתם מעבירים אלינו חומרים, הם צריכים להיות כתובים כמסמך וורד - WORD . אם אתם שולחים צילומים, קבצי PDF או קטעי וידאו ושמע, יש לתת להם שמות/תיאור אחרת לא ניתן יהיה למצוא אותם בכלי ה"חיפוש". 

דפי המשפחה מסודרים על פי סדר ה-  abc.. של שמות המשפחה באנגלית 

  נדב מן מספר באתר "ביתמונה"  בתאריך 9.3.2007 את קורותיהם של שרה ואברהם לאוב תחת הכותרת "הילדים של שרה ואברהם" :

".... שרה ואברהם לאוב שהיו חניכי קן השומר הצעיר, אחראיים לחייהם של לא מעט ילדים שנותרו יתומים במלחמת העולם ה-2. הם אספו אותם אליהם, דאגו להם למזון וקורת גג ועלו יחד לארץ ישראל. על תחילת דרכם המשותפת עשו בעיירה פרובוז'נה, שבפולין

....  המסע של שרה ואברהם לאוב עם "ילדיהם" מתמקד בהכנות לקראת העלייה לארץ ישראל. יחד הם נודדים בין מחנות פליטים שונים בהם לומדים הילדים על התרבות העברית, טרם עלייתם על אוניות מעפילים.

..... בקיץ 1947 מתחילים אברהם וצוות המדריכים להכין קבוצת בני נוער לקראת עלייתם לארץ. הם תוכננו לעלות על אוניית מעפילים היוצאת לארץ ישראל.

במקביל ממשיכה שרה לטפל בילדים הצעירים שבמחנה שוובדה ונודדת עמם לאחוזת בלנקנזה.

..... ב-10 ליולי 1947 אברהם ובני הנוער שאתו מגיעים לנמל סט שבדרום צרפת ושם עולים על האניה פרזידנט וורפילד שלימים נקראה יציאת אירופה תש"ז-EXODUS 1947. הבריטים עוקבים אחר אניית המעפילים אקסודוס מרגע יציאתה מאירופה ועד הגעתה לחופי ארץ ישראל.  

בשלב הבא מעבירים הבריטים את הפליטים שעל האקסודוס לספינות גירוש ובחזרה לאירופה. אברהם ו"ילדיו" מגורשים על אניית הגרוש "אושן ויגור". כל העולם גועש כנגד הבריטים. לאחר מאבק בן חודשיים, מורידים הבריטים בכוח את המעפילים בהמבורג שבגרמניה למחנות בשליטתם. בין הפליטים גם אברהם וילדיו וההורים של שרה. מהמבורג, ככל המגורשים על האושן ויגור אברהם מועבר ברכבות עם "ילדיו" והוריה של שרה למחנה המגורשים בפפנדורף הנמצא ליד עיר המחוז ליבק. במקום נמצאים גם שליחי השומר הצעיר אשר ממשיכים בפעילות העברית-ציונית בקרב המגורשים. עם קום המדינה מגיעים מגורשי האקסודוס לישראל.....

מספרים אודות   לוי מרים באתר לזכר הנופלים בפעולות האיבה:

".... מרים, בת שרה ויונה, נולדה בשוויץ בז' בתמוז תרפ"ח (25.06.1928). גדלה בצרפת. 

משבגרה עלתה מרים לישראל באוניה "אקסודוס", ב-1947, ואחרי שעברה את תלאות ההעפלה הגיעה ארצה בשנת 1949. כעבור כשנתיים נישאה לחיים לוי והקימה איתו בית בירושלים. לבני הזוג נולדו שתי בנות, יעל וענת. 

ביום רביעי י"א בסיוון תשס"ג (11.06.2003), סמוך לשעה 17:30, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שעל גופו בתוך אוטובוס אגד בקו 14א שעבר ברחוב יפו במרכז ירושלים, ליד כיכר הדוידקה. המחבל עלה לאוטובוס זמן קצר לפני כן, לבוש כיהודי חרדי. בפיגוע נפגעו כמאה איש ו- 16 נרצחו במקום,

מרים נפצעה קשה בפיצוץ באוטובוס. היא הובאה לבית חולים ובמשך 24 שעות נלחמו הרופאים על חייה, אך ביום חמישי, י"ב בסיוון תשס"ג (12.06.2003), היא נפטרה. הייתה בת 75 במותה....
... 

מספרים אודות   ליכטנפכט-קרן אביגדור באתר "יזכור" לזכר חללי צה"ל:

".... אביגדור בן אליהו ומרים. נולד בשנת תרצ"ד (1934) בורשה, בירת-פולין. היה  יתום מהוריו בקבוצת הילדים שנאספה על ידי יצחק גנוז לאחר מלחמת העולם השנייה. העפיל לארץ בשנת 1947 על אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס 1947 .  גורש לגרמניה על ידי הבריטים ככל מעפילי האקסודוס. רק בסוף 1947 עלה בשנית ארצה בעליית הנוער - עליה ד' . סיים את לימודי בית-הספר היסודי "תל נורדוי" בתל-אביב ואת לימודי בית-הספר המקצועי על-שם מכס פיין. היה חבר קלוב-התעופה ועסק במכונאות-אוירונים. השתייך לגדנ"ע-אויר במרחב תל-אביב והדריך בגדנ"ע בבניית דגמי-טיסנים. מגיל רך נשא בקרבו את השאיפה לטיס וזה היה חלומו עד גיוסו לחיל-האוויר באוגוסט 1952. כאשר סיים את שירותו הסדיר הצטרף לשירות-קבע בחיל האוויר. היה טייס מטאור בדרת סגן ב-"טייסת הסילון הראשונה" טייסת 117. ביום כ"ד בניסן תשט"ז (5.4.1956) בשעת מילוי תפקידו. מטוסו נפל לים מול חופי אשקלון בעקבות תקלה טכנית. מעוצמת הפגיעה במים אביגדור התעלף וטבע עם המטוס. ביום נפילתו היה בן 22 שנה. בטרם נפילתו עיברת את שם משפחתו ל- "קרן"  במותו לא נשאר זכר ממשפחתו  ....... " 

               יצחק גנוז מספר על ליכטנפכט-קרן אביגדור. לפתיחת וידאו קצר הקישו  כ א ן 

בשנת 2006  משה לילאן מספר:

".... על האקסודוס הייתי רק בן 14. בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה.  כעבור שנה הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס'. .... היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה.....לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה (של האמפייר ריבל) כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל... 

דוד לינדנפלד - בשנת ה-1964 בהיותו בן 53 ויו"ר ועד מעפילי  האקסודוס הוזמן להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות לכבוד  "העפלה"  ומעפילי האקסודוס.  

לדוד בת ו-3 בנים להם מסר את מסמכיו המזוייפים בהם נדד באירופה על מנת שלא ישכחו את התלאות והסבל שעבר על מנת להגיע לארץ ישראל.

בשנת ה- 70 להגעת האקסודוס לנמל חיפה הרב דב ליאור מספר:

".... למי שבכל זאת התעקש להגיע לארץ ישראל, הייתה צפויה דרך חתחתים. הארגונים היהודיים עבירו אותנו לעיר הנמל מרסיי שלחופי הים התיכון בצרפת, באמצעות משאיות שלהם ושל הבריגאדה היהודית. הנסיעה הייתה בדרכים עקלקלות ובשבילי עפר, במטרה להימנע ממחסומים מיותרים בדרך." בקרבת העיר מרסיי היו כ- 12 מחנות עולים. באחד מהם שהינו כשבועיים תחת פיקוד "ההגנה" בהמתנה להפלגה. לילה אחד העלו את כולנו על ספינה בשם "אקסודוס (השם הלועזי ליציאת מצרים א"ז) - יציאת אירופה תש"ז". ה"אקסודוס" הייתה במקור אניית טיולים ששייטה על נהר המיסיסיפי בארה"ב. לאחר שסיימה את תפקידה הייעודי, היא נרכשה בידי הארגונים היהודים למטרת העפלה. 4500 איש, בהם ילדים, זקנים ונשים נדחסו לתוכה, במטרה להגיע אל חופי ארץ ישראל ולשעריה הנעולים. בבטן האנייה היו תאים בגובה מינימלי. הללו לא אפשרו אפילו ישיבה על מיטה אלא רק זחילה פנימה.

"בנוסף לתנאים הקשים באנייה, באופק ליוותה אותנו כל העת ספינת משחתת בריטית, ובמשך חמשת ימי ההפלגה הצטרפו אלינו משחתות נוספות. קשה לתאר את המצב באנייה. הצפיפות, הלחות והחום היו בלתי נסבלים.....

לצפייה בסיפור הבריחה, העפלה ועליה ארצה של הרב דב ליאור ~~ הקישור כאן ~~. החל מהדקה ה-20 הוא מספר את סיפור העפלתו ארצה על האקסודוס.

דניאל לוי כותב,

הוריי הגיעו להמבורג באנית הגירוש רנימייד-פארק. משם הובלו לפפנדורף. ממפנדורף הועברו לאמדן.

באמדן נולדתי ב- 5 לינואר 1948.

בתאריך 1.6.1949 עלינו ארצה לקבוץ שפיים.

הוריי היו ממובילי השיירות ממרסי לנמל סט מרחק של כ-200 ק"מ. ובסיום משימת הלווי התחננו לעלות על האקסודוס.

רק משהתברר לצוות ההגנה והפיקוד של האנייה שאבי דובר ברמת שפת אם, מספר שפות כגון גרמנית, צרפתית, אנגלית, יידיש, עברית וספרדית הוריי הורשו לעלות לאנייה כ-3 שעות לפני היציאה לים. בתנאי שאבי ישמש מתורגמן בין צוות הפיקוד של האקסודוס ומנהיגי המעפילים. הם היו הזוג אחרון שעלה לאנייה בזמן שאמא שלי היתה בחודש הרביעי להריונה.

לאחר שהורדו מהאקסודוס והועלו לרנימייד-פארק. מרדכי רוזמן כנציג המעפילים, צבי קצנלסון -"מירי" ואבנר גלעד "סקנדי"  בחרו באבא שלי שימשיך ויהיה המתורגמן והשליח שלהם לקולונל גרגסון מפקד שיירת אניות הגרוש ולנציגי הממשל הצרפתים בנמל פורט דה בוק.

סיפור מעפילי אקסודוס (ממרסי, סט ועד המבורג) שאבי כתב על בסיס היומן היומי שהוא רשם על האקסודוס והרנימייד פארק  נמצא במוזיאון ההעפלה בחיפה.

אמא שלי זוכרת את מרדכי רוזמן עד היום.

כותבת מינה מרמורשטיין, הורי העפילו באקסודוס והכירו זה את זו על סיפונה של אחת מאוניות הגירוש, בין 4554 מעפילי האונייה היו שני ניצולים אשר לא הכירו (עדיין), כל אחד וסיפורו האישי. 

האחד - אברהם-אריה זרנצ'ני מוורשה, ניצול יחיד ממשפחתו. אברהם עלה לאוניה פרזידנט וורפילד יחד עם קבוצה גדולה של ניצולים שהקימו גרעין קיבוצי בשם "לניצחון" במסגרת תנועת בני עקיבא שהיה מיועד לגוש עציון.

השנייה – חיה לומפ מטורביה שבפאתי רוזבדוב בפולין, שניצלה עם כל משפחתה. חיה עלתה לאונייה כמדריכה של קבוצת "מוהליבר", מתנועת "המזרחי", שמנתה 16 ילדים וביניהם שני אחיה: מרדכי לומפ בן 15 ואהרון לומפ בן 13.

בהתקרבה לחופי הארץ תקפו המשחתות הבריטיות את אוניית המעפילים– בפיקודו של יוסי הראל – בזריקת פצצות גז מדמיע על המעפילים. כולם היו זקוקים למטלית רטובה כדי להגן על הפנים מפני נזקי הגז. חיה נשענה על הקיר בניסיונה להקטין את הנזק.

במהלך הקרב נגחו המשחתות את דופן האוניה וכתוצאה מכך נפל חלק מהקיר (רואים בתמונה המפורסמת) לים.  בעודה נשענת על הקיר מעדה חיה יחד עם הקיר, מישהו אחז בה ובאותה שנייה היא הבחינה שתינוק אשר שכב על כרית סמוך אליה עומד להישמט לים, היא תפסה ברגלו וכך הצילה אותו. הכרית נפלה לים..

ברכה זיסר מספרת אודות מיקי אחותה, הוריה אריה (לייב) ופרידה לוריא:-

ברכה זיסר כותבת אודות משפחתה בתאריך 20.2.2019 לצערי אין לי רישום מסודר של סיפור העלייה של הורי באקסודוס.

הרבה סופר בעל פה  בד"כ על ידי אמי שהחוויה שלה כאישה צעירה בת כ- 18 בתחילת הריון קשה על האקסודוס הייתה גדושה בזיכרונות. המחסור, הרעב, הצפיפות, הזוהמה, והייאוש הגדול כשגורשו מחיפה לצרפת ולאחר מכן לגרמניה.

כמו כן הרבתה לספר לנו הבנות על חוויותיה הקשים במהלך השואה כילדה קטנה שבקושי סיימה את כיתה ב' עם פרוץ המלחמה.

אבי נולד ב- 1924 בעיירה בשם אילוב. בתום המלחמה אבי נותר בודד בעולם, כל משפחתו הושמדה.

אמי נולדה 1928 בעיירה בשם צ'רמושנו בחבל ווהלין פולין, היום זה אוקראיינה.

מיד בתום המלחמה, פרידה נמסרה ע"י הוריה למוסד דרור (קיבוץ) בעיירה ביטום בפולין, שהיה מוסד ליתומים. אבל הגיעו אליו גם אחרים כי פשוט לא היה אוכל וקורת גג. שם פרידה שהתה כשנתיים. ( גם אחיה יעקב הקטן ואחותה חנה שהו שם ).

משפחתה של אמי אימצה את אבי, לייב (אריה) כיוון שנותר בודד לגמרי בעולם וחסר כל. הוריי התחתנו בעיר בשם הרצוג בגרמניה בפברואר 1947.

בקרבות עם האנגלים תוך כדי ההשתלטות על האנייה אבי ניפגע ממפתח שוודי בראשו שנזרק בקרב ע"י חייל אנגלי או ממכת אלה בראשו. הוא נחבש והורד מהאנייה לתפירת החתך במרפאה. אח"כ הוחזר לאניית הגרוש אמפייר רייבל.

מיקי אחותי הבכורה נולדה בבית היולדות שבעיר וילהלמסאפן (העיר הגדולה שליד מחנה סנגוורדן) בתאריך  17.11.1947 .

לאחר השהות במחנה סנגוורדן שבגרמניה ולאחר ההכרזה על הקמת המדינה אריה, מיקי ופרידה לוריא עלו לארץ. אחותי הייתה כבר בת כ- 8 חודשים. הם עלו בשנית ארצה באנייה כלנית  3.9.48

בשנת 1953 בערך אבי גויס לצבא ושירת שנתיים בחיל קשר.

אבי עבד כל חייו כפועל בנין וכטייח בחברות הבנייה הגדולות בארץ באותה תקופה. הוא היה איש מקצוע מעולה ואמן בנשמתו עם ידי זהב בכל מה שנגע ועשה. לצערנו ניפטר מדום לב בגיל 63. אמי כל השנים הייתה עקרת בית. השקיעה את כל אהבתה ודאגתה למשפחתה.

Please reload

Lowinger- לוינגר עזרא

גניה מרקון מספרת על לוינגר עזרא

גניה מרקון, הנציגה בישראל של מוזיאון השואה בוושינגטון אוספת עבור המוזיאון סיפורים ותמונות מתקופת השואה וההעפלה. לאחר פגישתה עם יעקב וימן מצוות מורשת האקסודוס נסעה לפגוש את עזרא לוינגר.

גניה מספרת: עזרא לוינגר יליד טרנסילבניה שנולד בשנת 1925. סיים לימודים בגימנסיה עברית.

בשנת 1942 אביו נשלח לעבודות כפייה ולא שרד. גם עזרא נשלח לעבודות כפייה במכרות נחושת בסרביה.
עזרא הצליח להימלט אחרי שנה והצטרף לפרטיזנים בקרואטיה. אמו של עזרא ניצלה ב"בית הזכוכית" בבודפשט ע"י קרל לוץ.
לאחר השחרור עזרא לוינגר קנה מצלמה, עבד תקופת מה כעיתונאי ואח"כ הצטרף ל"שומר הצעיר" במחנה סטרוייט.

בשנת 1947 כשילדי סטרוייט נסעו לצרפת כדי להעפיל ארצה על האקסודוס עזרא הצטרף אליהם ותעד אותם במצלמתו, לאורך כל המסלול.

בחודש ינואר 2021 גניה מרקון העבירה לצוות מורשת האקסודוס את 260 הצילומים של מעפילי האקסודוס שהיא סרקה משני אלבומיו של עזרא לוינגר עבור מוזיאון השואה בוושינגטון.
התמונות מספרות את סיפורה של קבוצת "השומר הצעיר" במחנה סטרוייט, באימוני ההגנה עצמית, פעילויות ספורט, מסיבות וטיולים של ילדי סטרוייט בטיולים בגרמניה, בהמשך צילומים של הנסיעה של הילדים ברכבת למרסי בצרפת. באוסף נמצאים צילומים ממחנה ההמתנה שליד מרסי, גרנד ארנס, צילומים על אניית הגירוש אמפייר רייוול ובמחנה מעפילי האקסודס אם שטאו.

לצפייה באלבום התמונות שעזרא לוינגר העביר בעזרתה של גניה מרקון לצוות מורשת האקסודוס, הקישו על הכפתור  -- >>> הצג עוד

Leizerowitz - לייזרוביץ עמנואל

ציטוט מתוך ספר משפחה שבו עמנואל ז"ל סיפר:

בלילה כשיצאנו מהנמל באנייה בחשאי, נתקעה האנייה ולא היה ניווט. כדי לצאת מהנמל היה צריך לשלם כסף לאיש שעשה טובות ליהודים. כשיצאנו בשלום מהנמל עקבו אחרינו 2 אניות ובדרך הצטרפו עוד אניות, אז התחלנו להכין את עצמנו לקרב. הכנו תפוחים, קופסאות שימורים עם שמן רותח וכל מה שאפשר. שמנו רשתות וגדרות שלא יוכלו להיכנס לפנים האנייה.

ב- 4 לפנות בוקר התחיל הקרב. בקרב הקשה הם ניצחו כמצופה להתגבר עלינו בעזרת גז ונשק ואז לא הייתה ברירה והיינו צריכים להיכנע, משום שהספינה הייתה עלולה להתפרק ואנחנו נטבע. אחרי שנכנענו הובילו אותנו לחיפה ושם ישר העבירו אותנו ל 3 אניות אחרות בלי לתת לאף אחד לרדת בארץ. הוציאו אותנו בכוח מהאניות והעבירו אותנו בכוח ומכות ועוד באותו יום הפלגנו ליעד בלתי ידוע, חשבנו קפריסין אבל אחרי כמה ימים התברר שהגענו לצרפת בחזרה.

בצרפת ניסו לשכנע אותנו שנרד והבטיחו שנקבל בתים וכסף. לא הסכמנו לזה, רצינו רק בחזרה לארץ ישראל. כשראו שלא הולך להם הם אמרו שאנחנו נוסעים לגרמניה להמבורג ושם כבר יורידו אותנו בכוח אם לא נרצה לרדת. הגענו להמבורג וגם שם התנגדנו לרדת חזרה ואמרנו שאנחנו נרד רק בפלשתינה. הם לא הסכימו והתחילו להוריד אותנו בזרמי מים חזקים. אני זוכר איך שהזרמים דחפו אותנו ובלי שאלות כבר היינו למטה רטובים כולם. אחרי שהצליחו להוריד אותנו מה-3 ספינות הובילו אותנו למחנה הסגר ליד המבורג. שם עשינו שביתות והפגנות. אחרי כמה חודשים עזבו הבריטים את הארץ ואמרו שאנחנו חופשיים.

ארגנו לנו פספורטים והייתה לנו רשות לעבור מגרמניה לאירופה. הגענו לצרפת, נדמה לי לנמל מרסיי. שם העלו אותנו על אונייה עברית – קדמה והגענו לישראל. עמנואל הגיע לקיבוץ אפיקים וחי שם עד פטירתו ב-2008

הצג עוד

Lipsker - ליפסקר אנג'בט 

מספרת חגית בר זיו,
אמא אנג'בט ליפסקר (כינוי "אליז" מאליזבט) נולדה בתאריך 25.6.1926 בצ'כסלובקיה.

לפינכם סיפורה של אמא שלי כפי שרשמתי מפיה:

"בתום מלחמת העולם השנייה הייתה במחנה העקורים וינסהיים, זה מקום איפה שפגשתי את ציפי. אימא שלי מיד גלתה קרובים. זה היה צריפים ריקים שהצבא האמריקאי השאיר (הצבא כבש את גרמניה, המלחמה נגמרה והם נסעו הביתה) קיבלנו חדרים. היינו שתיים או שלוש בחדר. בהתחלה הייתי עם אימא שלי בחדר. זה לא היה הכי נוח. אחר כך התקשרתי לשלמה והייתי עם שלמה. את המחנה ניהל הצבא האמריקאי אני זוכרת שהם אכלו  קורנביף עם ריבה. האוכל הגיע מהם. נסענו למינכן לראות תיאטרון ואופרה מתחת לאדמה. נסענו ברכבת תחתית זה היה מאד מפחיד.

הייתי שמה עד לעליה ב- 48. שלוש שנים. שמה היה לי מזל. הם חיפשו מישהו שיודע אנגלית וגרמנית. ואני קבלתי שם משרה והם אחר כך חשבו את זה גם כרדיפה קבלתי על זה נקודות בפיצויים מגרמניה. במחנה היה לנו קשר עם השומר הצעיר. הלכנו לפגישות של התנועה. חיכינו לעליה או לאמריקה.  החברות היו אווה, דליה, כרמלה ואחותה.

ספרי על העלייה.

מהמחנה התחילו לארגן את האנשים לעלייה. הצבא האמריקאי עם ישראלים ארגנו לנו משאיות לקחו אותנו לפורט דה בוק. לא הייתה אנייה. התארגנו שם לישיבות של התנועה. טיילנו קצת בתיאטרונים ואופרות.

הגענו לפורט דה בוק לא חכתה לנו אנייה. בסוף אמרו שהגיעה אנייה והיא לא נראתה כמו אנייה אלא כמו גרוטאה. התחילו לשפץ אותה מלמעלה עד למטה כי הכול היה הרוס. אבל מה, עשו עבודה מאד טובה. זה היה מאורגן ככה שאנשים נכנסו עם מינימום חפצים, תעודות שהיה לכל אחד מספר מקום איפה שהוא יישן. שבעה מטר. כל אחד היה משובץ למקום מגורים/שינה באנייה, באותו אזור היה האוכל, זה היה מאד מאורגן.

היו הרבה ילדים 500 ילדים על האנייה היו 4500 איש. לא היה לה נווט לאנייה ונתקלנו באיזה סלע והייתה עבודה לא פשוטה להוריד את האנייה מהסלע, התחלנו לשוט. ברגע שהתחלנו לשוט הגיעו האווירונים האנגלים וגם אניות אנגליות, הם כל הזמן דפקו את דפנות האנייה. הם הפריעו ככל שיכלו. מכיוון שהינו אמיצים מאד השתדלנו לא לאכול את השימורים, וזרקנו על החיילים הבריטים. הייתי בהתחלת ההיריון עם טליה. הקאתי את הנשמה שלי עד שהגענו לחיפה זה היה בערך -4 ימים לא יותר משבוע.

הגענו לחיפה העבירו אותנו לאניות משא אנגליות, לא נתנו לנו להיכנס. שהגענו לקחו לנו את התעודות. אם יש סדר אז התעודה הזו של ליפסקר אנג'בט נמצאת שם באיזה ארכיון אנגלי. נסענו לפורט דה בוק, החזירו אותנו לנמל ממנו יצאנו. לא ירדנו מהאניות. רצו להוריד אותנו בכוח ולא היה לנו מה ללבוש התעטפנו בשמיכות. אחר כך העבירו אותנו להמבורג. ירדנו בהמבורג למחנה.

לישראל חזרנו באנייה אמפייר ריבר, הגעתי לארץ ישראל, קבלתי תעודות ופספורט לגלי של מורה, עליתי על אנייה קטנה, האמפייר ריבר. צעקו לנו שלא נעלה על האנייה. לא רצו שניסע לארץ ישראל.

בסוף הגעתי לארץ. מהמבורג הגענו בשלוש אניות האנייה שלי הייתה אמפייר ריבר, אתה הגעתי לארץ. הורידו אותנו בחיפה. היינו באיזה מלון. קיבלנו מהסוכנות 30 אג' זה היה הרבה כסף. הלכתי לקונדיטוריה ואמרתי אני באה מאירופה ונותנת לכם 30 אג' תנו לי מגש של עוגיות. הם נתנו לי עוגיות ולא לקחו את הכסף שלי.

כל פעם הגיעו אנשי הגנה ולקחו קבוצה לקיבוצים. הגיעו עם אוטו משא וחלקו את האנשים לקיבוצים.  אותי ואת שלמה לקחו לדן. גם כרמלה ואווה חברות שלי היו אתנו".

הצג עוד