חינוך, תרבות, אמנות והווי

 בפני ההנהגה היהודית באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה והשואה עמדו משימות חשובות ביותר הכרוכות בטיפול וחינוך בילדים ששרדו את השואה, ואלה שנולדו במחנות העקורים. תופעה מאוד ייחודית שהתרחשה עם השחרור מהרדיפות וממחנות ההשמדה בקרב יהודי אירופה הייתה תופעת הבייבי-בום, כלומר ילודה בשעורים גבוהים ביותר בעשרות אחוזים מעבר לממוצע שהיה מוכר עד אז באירופה כולה. לשם כך התארגנו הקהילות להכנסת הילודים והאמאות "לבתי ילדים" בהם העניקו להם שירותי הזנה ורפואה לפחות בחודשים הראשונים להולדת הילדים.  משימה נוספת שעמדה בראש דאגתה של המנהיגות היהודים במחנות העקורים היתה כרוכה באיתור וטיפול בילדים ובנוער המתבגר. שנותרו לאחר המלחמה במנזרים ו/או ששוטטו ברחובות ללא הורים ומשפחות, באלפים. את הטיפול בילדים ובנוער לקחו על עצמן תנועות הנוער הציוניות כגון:- החלוץ, דרור, השומר הצעיר, בח"ד (ברית חלוצים דתיים), המזרחי, פח"ח (פרטיזנים חיילים חלוצים) הג'ונט והסוכנות היהודית.

משימתם העיקרית של גופים אלה בנוסף לאיסוף הילדים והנוער שהיו מפוזרים ברחבי אירופה גם להעניק להם חינוך ציוני חלוצי, לימוד השפה העברית והכשרה מקצועית וחקלאית, על מנת להכינם לעליה ארצה. לביצוע המשימות ארגנו במחנות בתי ספר שהכילו כיתות בקשת רחבה של שכבות גיל. לכל שכבת גיל את המסגרת המתאימה לה. המסגרות לשכבות הגיל הצעיר עד 14-15 שנה נקראו  "קיבוצי ילדים" ולמבוגרים יותר השכבות נקראו "קבוצי בוגרים". בקיבוצים רכזו את הילדים מגיל בתי הילדים ועד התיכון והישיבות. הקיבוצים העניקו לצעירים תחליף למסגרות המשפחתיות והביתיות שהתנדפו במהלך המלחמה. כגון בטחון תזונתית ובטחון פיזי, ביגוד, חינוך והשכלה.

בקיבוצים היו גם ילדים, שהוריהם שלחו אותם אליהם, למרות שהצליחו לאחד את התא המשפחתי שלהם, לאחר המלחמה במחנות העקורים. לא אחת, ההורים העדיפו לשלוח את הילדים לקיבוצים כי בהם סופקו כל צרכיהם החינוכיים ובטחונם הפיזי והבריאותי ברמה גבוהה יותר ממה שהם היו מסוגלים לתת בעצמם לילדים.

ידועים מקרים שהורים לא ידעו כלל מה קורה עם ילדיהם בקיבוצים. ישנן הרבה עדויות על כך שבזמן שהילדים יצאו במסגרת הקיבוצים להעפלה ארצה ההורים כלל לא ידעו על כך. הסיפור הבא ממחנה ברגן בלזן ממחיש עד כמה היה הנתק בין הילדים בקיבוצים והמשפחות. ביום שאניות הגרוש הבריטיות החזירו להמבורג את מעפילי האקסודוס, ההורים ממחנה ברגן בלזן שיצאו להמבורג להפגין כנגד הגרוש לגרמניה אפילו לא ידעו שילדיהם נמצאים באותה השעה על האניות הבריטיות שבנמל ומורידים אותם בכח מהאניות.

 צוותי מסגרות החינוך בקיבוצים, המורים, המדריכים והמחנכים, היוו לילדים והנוער חלופה מלאה למסגרות המשפחתיות שאבדו להם במהלך המלחמה. הילדים לא העזו להתרחק ממחנכיהם וצייתו להם ללא עוררין. ככל שגבר הבטחון העצמי של הילדים והנוער בתוך המסגרות כך  גברה האמונה של הילדים שהמסגרות האלה אכן מגינות עליהם ובנוסף באמצעותן הם יגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל. אחת הילדות בת 14 בלבד שהעפילה על האקסודוס ללא משפחתה במסגרת "קיבוץ הילדים" וגורשה באניית הגרוש כתבה ביומן זיכרונותיה: למרות הצפיפות הרבה, החום , המחנק, הלבוש המינימאלי ותת התנאים למגורי אדם, שהיו על אניות הגרוש. הרי  שבתוך "קיבוץ הילדים" שבו היא היתה נשמרו המוסר והכבוד ההדדי בן הבנים והבנות. היא מתארת גם שבשעות שהיה לה קר ולא היה לה בגדים חמים ללבוש על האניה אחד הבנים מצא מעיל חם ועטף אותה בשנתה.

המסגרות החינוכיות והתרבותיות פעלו גם על אניות הגרוש בימים שעגנו בפורט דה בוק וגברלטר ולאורך כל הדרך עד המבורג. אבנר גלעד (סקנדי) מאנשי הפלי"ם שהתגנב לאניית הגרוש רמינייד-פארק בפורט דה בוק. כותב ביומנו שהוא הפציר במפקדה שישלחו לו כמות גדולה של כלי כתיבה ומחברות. לצורך פתיחת בתי ספר על אניות הגרוש, ללימודי עברית לילדים וגם לימודי קודש למבוגרים. בבתי הספר שעל אניות הגרוש השתתפו מאות תלמיד. בנוסף ארגנו ערבי שירה, הרצאות ואפילו הופעות של תיאטרון בובות שאותן יצרו על האניות . תאטרון הבובות נדד בין אניות הגרוש שעגנו בפורט דה בוק. דווחים דומים התקבלו ממאיר שוורץ שהתגנב לאושן-ויגור. מאיר שוורץ נוקב במספרים של 230 ילדים ו-300 מבוגרים. מיכה פרי (גד) מדווח שבנוסף לבתי הספר החלו בהוצאה העיתון "בדרך" על האמפייר ריוול. השליחים סקנדי, גד ושוורץ מעידים על כך שהפעילויות החינוכיות והתרבותיות שפרו מאוד את מורל המעפילים, וגיבושם וכך נתאפשר להם עוד "אורך נשימה" בתוך הסבל שחוו על אניות הגרוש.

במסגרת מחנות העקורים קמו מוסדות תרבות קהילתיים כגון ספריות, חדרי אוכל ציבוריים, תיאטראות ואף בתי דין רבניים שעיקר עיסוקיהם היו היתרי נשואין וטיפול בנשים העגונות שנותרו לאחר המלחמה. תנועות הנוער אף הוציאו לאור עיתונים. ידוע העיתון "בדרך" שתחילת הפצתו התחילה על אנית הגרוש אמפייר-ריוול ונמשכה במחנה אמסטו וסנגוורדן.

רבים מבין מעפילי האקסודוס תעדו את המאורעות שעברו בדרך במחברות שסופקו להם על אניות הגרוש ובמחנות. רשמו יומנים ברמת פירוט של ימים ושעות.  על בסיס היומנים האלה אף פורסמו במהלך השנים ספרים אודות העפלה על האקסודוס והעליה ארצה שלאחריה.

על האקסודוס היו אמנים שעסקו בציור, נגינה, זימרה, כתיבת פרוזה ושירה. בין השירים הידועים שחוברו והולחנו על האקסודוס היה "הימנון האקסודוס", "העם ושליחו" של אלתרמן ואחרים. האמנים הפלסטיים הם אלה שציירו את שלטי האקסודוס ביום שהפכה מהפרזידנט-וורפילד לאניה ההגנה אקסודוס 1947. הם גם אלה שהבפגנה הגדולה בפורט דה בוק שציירו את דגל הצי הבריטי עם צלב הקרס. וכמובן במחנות עצמן את כל השילוט שהשתמשו בו לצורך ההפגנות כנגד הבריטים. ילדה מבנות קבוץ הלידים שהעפילה על האקסודוס שהיתה מחוננת במוזיקה ושירה מספרת כיצד בשירתה הצליחה להרגיע תינוק שבכה ללא הפסקה.

לצפייה באוסף הפריטים המתייחסים לחינוך תרבות ואמנות שנקשרו למעפילי האקסודוס.  יש להקיש -->  כ א ן 

© 2017  -  צוות ההנצחת המורשת למעפילי אניית ההגנה אקסודוס 1947 

  • Facebook Social Icon