אקסודוס 1947> מחנות העקורים

מחנות העקורים וההכשרה

ראה גם בויקיפדיה:- 

מפת מחנות העקורים הגדולים בגרמניה בשנים 1945 ועד 1949

מפה אינטראקטיבית

במפה למעלה מודגשים מחנות העקורים הגדולים עם מאות משפחות יהודיות משארית הפליטה. ( בלחיצה עם העכבר על השמות תעברו למיקום שלהם על גבי מפות גוגל ).

ברחבי אירופה היו מאות מחנות עקורים ומחנות הכשרה, אפילו בגודל של 2 בניינים בלבד. המעוניינים לראות ולהעמיק עוד יותר בנושא מוזמנים להכנס ללינק המצורף, המפנה למפת גוגל המציינת את רב מחנות העקורים שהיו בגרמניה, איטליה ובאוסטריה.

להלן הלינק למפת גוגל :- 

https://goo.gl/D79X8u

מחנות העקורים - תמצית ורקע

תום מלחמת העולם השניה מאי 1945. כ-15 מליון פליטים מסתובבים ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, בניסיון לחזור לבתיהם ולארצותיהם מהם נעקרו וגורשו במהלך המלחמה. אחת מקבוצות הפליטים הגדולות ביותר שהיו הם היהודים שהשתחררו ממחנות הריכוז הנצים ושכל עולמם חרב. בתיהם נהרסו עד היסוד ובתים שלא נהרסו נתפסו על ידי האוכלוסייה המקומית שטופחה ע"י הנצים. כגון פולנים, אוקראינים, רומנים וכד'. אוכלוסיה מקומית זו לא איפשרה ליהודים לחזור לבתים שנתפסו. רוסיה ובריטניה לא הכירו בפליטים היהודים כאוכלוסיה הזקוקה להגנה מועדפת ובנוסף פשטה האנטישמיות בארצות מזרח אירופה. מאידך במדינות המערב ובמיוחד באמריקה שמנהיגיהם זועזועו ממראות מחנות הריכוז, החלו להבין שיש צורך להקים מתחמי מגורים באיזורי הכיבוש שלהם ואפילו במחנות הריכוז וההשמדה עצמם ששוחררו בתום המלחמה, עבור מאות אלפי הפליטים היהודים. חיילים יהודים בצבאות בנות הברית ורבנים מארה"ב ומבריטניה התגייסו לטיפול באוכלוסיה היהודית.

באוגוסט 1945 האמריקאים מקימים מחנות מיוחדים עבור העקורים היהודים. זאת לאחר, שועדת חקירה אמריקאית המליצה על הקמת מחנות עקורים אוטונומיים לפליטים היהודים באיזורי הכיבוש האמריקאי לשיקום "שארית הפליטה". כך יצא שבעוד מליוני פליטים עושים דרכם מזרחה לארצות מוצאם שמלפני המלחמה נעו יהודי מזרח אירופה מערבה לאיזורי הכיבוש האמריקאים ודרומה לעבר חופי הים התיכון על מנה להגיע לארץ ישראל. שפר גורלם של יהודי צרפת, בלגיה, דנמרק והולנד שהצליחו לחזור לבתיהם ולהשתקם במולדתם. שיא זרם ההגירה היהודית לאיזורי הכיבוש של מדינות המערב בגרמניה, הגיע בחודשים יולי אוגוסט 1946 . זאת בגלל, העדפה המתקנת שנתנו האמריקאים לעקורים היהודים. הרי שבפועל יותר מ- 50% מכלל העקורים היהודים באירופה חיו באיזורי הכיבוש באמריקאיים שבדרום גרמניה ואוסטריה.

התפלגות העקורים היהודים באיזורי הכיבוש שבגרמניה התפלגה כלהלן:- באיזור הכיבוש האמריקאי 157,000 נפש, באיזור הכיבוש הבריטי על אדמת גרמניה  15,000 נפש, באיזורי הכיבוש הצרפתים שבגרמניה 2,000 נפש, כ- 10,000 באוסטריה ובאיטליה 19,000 נפש. ככל שחלף הזמן הצטברו במחנות העקורים עוד אלפי משפחות יהודיות כך שבאביב 1947 היו במחנות העקורים כ- 250,000 נפש. 

ברחבי אירופה היו מאות מחנות עקורים ומחנות הכשרה, אפילו בגודל של 2 בניינים בלבד. המעוניינים לראות ולהעמיק עוד יותר בנושא מוזמנים להכנס ללינק המצורף, המפנה למפת גוגל המציינת את רב מחנות העקורים שהיו בגרמניה, איטליה ובאוסטריה.

  להלן לינק למפת גוגל המתארת את תפוצת מחנות העקורים ומקומם על גבי המפה :- 

https://goo.gl/D79X8u

 

גורלם של העקורים היהודים במחנות היה בלתי ברור ועל כן החל לפשוט בקרבם תהליך של דמורליזציה והסתגלות למצב הקיים.

בעיה מיוחדת שהיתה לאחר המלחמה היתה כרוכה באיתור וטיפול בילדים ובנוער המתבגר היהודים, שנותרו לאחר המלחמה במנזרים ו/או ששוטטו ברחובות ללא הורים ומשפחות. את הטיפול בילדים ובנוער לקחו על עצמן תנועות הנוער הציוניות כגון:- החלוץ, דרור, השומר הצעיר, בח"ד (ברית חלוצים דתיים), המזרחי, פח"ח (פרטיזנים חיילים חלוצים) הג'ונט והסוכנות היהודית. משימתם העיקרית של גופים אלה בנוסף לאיסוף הילדים ונוער שהיו מפוזרים ברחבי אירופה גם להעניק להם חינוך ציוני חלוצי, לימוד השפה העברית והכשרה מקצועית וחקלאית, על מנת להכינם לעליה ארצה. כמו כן התארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות  ואף בתי דין רבניים שעיקר עיסוקיהם היו היתרי נשואין וטיפול בנשים העגונות שנותרו לאחר המלחמה. תנועות נוער הוציאו לאור עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש. חלק גדול מיושבי מחנות העקורים והיהודים שנותרו באירופה הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל.

מצ"ב לינקים למצגות המתארות ומרחיבות אודות

 חיי היום יום במחנות העקורים מתוך אתר יד ושם:- 

https://goo.gl/dDpohE

https://goo.gl/RKX5Sf

 

שלום חולבסקי מפעילי פח"ח(פרטיזנים חיילים חלוצים)

מתאר את ההתרחשיות היום יומיות במחנות העקורים.

בסוף הכתבה הוא מוסיף קטע על קבוץ "הבוקע" 

ש-110 מחבריו היו על האקסודוס והיו אחד מהכוחות

הפעילים במאבקים כנגד הבריטים. קראו את הכתבה

מתוך אתר "מורשת" בלינק המצורף:-

 https://goo.gl/kSSNJw

ילדי לינדנפלס

באביב 1947 הנהגת היישוב היהודי בישראל היתה מודאגת מאוד מתהליך הדמורליזציה שפשט במחנות העקורים ובנוסף העליה הדלה ארצה על בסיס 1500 סרטיפיקטים לחודש שהנפיקו הבריטים. הנהגת היישוב ראתה בשארית הפליטה מאגר אנושי להקמת המדינה בעתיד. מאידך עם התפוצצות האוכלוסין במחנות, המצב באיזורי הכיבוש האמריקאיים הגיע עד כדי משבר. אפילו בקרב החלק היותר חזק בין העקורים, חברי התנועות החלוציות. הציניות פשטה בהם ואף התרחקות מההווי החלוצי. מצב משברי זה חייב את הנהגת היישוב בארץ לנקיטת פעולה דרסטית שתפיח תקווה בקרב העקורים. דרך הפעולה שנבחרה היתה : העלאת יהודים המונית לארץ ישראל למרות הספר הלבן והמצור הימי שהטילה בריטניה על חופי הארץ. באותם ימים נפוצה שמועה במחנות העקורים שבעיתונות האמריקאית נכתב על " Mass Exodus " שההנהגת היישוב מכינה באמצעות אניית ענק שתגיע לחופי הים התיכון במטרה לחלץ את עקורים שבמחנות. אכן, שמועות אלה התממשו לקראת סוף חודש יוני 1947. למחנות העקורים הגיעה הקריאה לאלפי העקורים להגיע בדחיפות, מי ברכב ומי ברכבות, לעיר מרסיי שלחוף הים התיכון, בדרום צרפת. במקביל הגיעה האניה האמריקאית, בשם פרזידנט-וורפילד לנמל סט שממערב למרסיי.

מחנות מעפילי האקסודוס בגרמניה.

על סיפוני הפרזידנט-וורפילד שלקראת הגעתה ארצה שונה שמה ל- "יציאת אירופה תש"ז - Exodus 1947 " הפליגו  4554 עקורים. רוב העקורים הגיעו ממחנות העקורים בגרמניה. בנוסף אליהם היו גם קבוצות של יהודים מצפון אפריקה, צרפת ובריטניה. בעקבות המדיניות החדשה נקראה  "ריפולמנט - Refoulement " שהפעילה בריטניה כנגד העפלה לארץ ישראל הוחזרו מעפילי האקסודוס ב-3 אניות מאסר לנמל פורט דה בוק שבצרפת. משסרבו לרדת הובילו אותם הבריטים לנמל המבורג שבגרמניה. בין ה- 7 -9 לספטמבר 1947 מגיעות אניות המאסר לנמל המבורג. שם מורידים בכח את המעפילים תוך הצפת מחסני המגורים במי ים. משם ברכבות מסורגות למחנות העקורים אם-סטאו ( Am Stau), ופופנדורף ( Pöppendorf )  (ראו מפה למעלה) שבאזור הכיבוש הבריטי מצפון לעיר ליבק. המעפילים שהיו בדרכים ובים במשך למעלה מחודשיים הגיעו למחנות ללא כל ציוד מלבד הבגדים הבלויים שכיסו את גופם. הבריטים לא החזירו להם את התרמילים הקטנים (עד 10 ק"ג לאדם) שאתם יצאו ממחנות העקורים להפלגה מנמל סט. למרות הצהרותיהם של הבריטים המחנות לא הוכנו לקליטה נאותה של המעפילים.

על פי התכניות של המחנות, מחנה אמסטו היה מיועד לקלוט עד 1000 מעפילים ומחנה פופנדורף היה ערוך לקלוט עד 3400 מעפילים. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. מספר לא מועט ממעפילי האקסודוס שוכנו גם במחנה העקורים ברגן-בלזן שבאזור הכיבוש הבריטי.

במחנה פופנדורף, המחנה שימש בימי מלחמת העולם שניה כמחנה שבויים של חיילים רוסים שנשבו על ידי הגרמנים. בסוף המלחמה שימש המחנה עד להגעת מעפילי האקסודוס כמחנה שבויים לחיילים גרמנים/נצים שנשבו ע"י בנות הברית. במחנה היו 56 צריפים של הצבא הבריטי מדגם צריפי "ניסן - Nissan Huts" בגודל 10X5.5 מטר שהיו בנויים כמנהרות מוגבהות מפח גלי, בנוסף היו עוד  14 צריפי ניסן גדולים יותר ועוד 125 אוהלים בקוטר 3 מטר להלנת 5-6 אנשים. לכל מעפיל הוכנה מיטת ברזל מזרון קש ושמיכה אחת בלבד. לקראת הגעת המעפילים אולתרו במחנה שירותים ומקלחות פרוויזוריים ללא מחיצות, תאים ודלתות לשימוש בו זמנית של מספר אנשים. באוהלים לא ניתן היה להשתמש במזג האויר הסתוי של צפון גרמניה. כך ש- 2717 מעפילי הרמינייד-פארק והאושן-ויגור נאלצו להצטופף בתוך 70 צריפי ה"ניסן". רוב האנשים ישנו 2 במיטה אחת, ובדרגשים בני 3-4 קומות. ב-14 הצריפים הגדולים יותר שנועדו לאכלס 60 מעפילים כל אחד, התגוררו כ-130 מעפילים בצריף. המחנה מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה.

במחנה אמסטאו המצב היה קצת יותר טוב. למחנה הובאו 1484 מעפילי האמפייר רייוול. המעפילים שוכנו בקסרקטינים עשויי עץ. בכל חדר גרו 16 איש במיטוה דו קומתיים. המחנה שימש לפני הגעת המעפילים כמחנה מעבר לחיילים בריטים ולכן תנאי המגורים בו היו טובים יותר מאשר במחנה פופנדורף.

תלאות הדרך, ההתארגנות במחנות הביניים לעליה על האקסודוס, הקרב כנגד הבריטים על האנייה, העמידה המאוחדת מול הבריטים בפורט דה בוק וההתנגדות בירידה מאניות הגרוש בנמל המבורג היוו כור היתוך מיוחד במינו עבור מעפילי האקסודוס ביחס לעקורים האחרים שלא עברו את ה"מסלול".

מרגע הורדתם בנמל המבורג הדגישו מעפילי האקסודוס את מעמדם המיוחד והתבדלו מיתר העקורים היהודים שהיו בגרמניה. הם הכניסו מושגים חדשים בהם השתמשו בחיי היום יום. לא היה להם "ועד" מנהל כי אם "מזכירות" שבה היתה נציגות לכל קבוצות המעפילים. הם לא השתמשו במושג "משטרת המחנה" כי אם במושג "סדרנים". מעפילי האקסודוס היו חדורי מטרה שלשמה עלו על האניה. מטרתם היחידה היתה העליה לארץ ישראל. מטרה זו היא שאיחדה אותם ועליה הם לא היו מוכנים להתפשר למרות השוני בדעותיהם הפוליטיות. בהתבדלותם רמזו מעפילי האקסודוס על אחדותם וייחודם ביחס ליהודי מחנות העקורים האחרים. מעפילי האקסודוס היו קנאים בכל הקשור לאחדותם עד כדי כך שהאשימו את שליחי היישוב שהגיעו מהארץ למחנות שהם מיבאים למחנה פלגנות העלולה לפגוע באחדותם ובמורל שלהם.

כשמרדכי רוזמן נציג המעפילים על האקסודוס ועל אנית המאסר רמינייד-פארק, חזר מהכלא הבריטי אליו הובל, לאחר שהורד בכח מאניית הגירוש,  למחנה פופנדורף הוא אמר:- "החשוב כיום הוא למנוע את פיזורם של אנשי יציאת אירופה תש"ז. סבלנו נוראות כל כך שאנו מרגישים את עצמנו כמשפחה אחת. מפלגות פוליטיות ואירגונים קיבוציים נשכחו כמעט, ואנו יכולים לפעול עכשיו כיחידה אחת."

הפעילות המאוחדת של מעפילי האקסודוס התקיימה לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי הבריטים  ואירגוני העזרה השונים כגון הג'ויינט. ארגון הג'וינט הגיש סיוע במחנות ב-3 תחומים עקריים. מזון ביגוד ובריאות. בשבועות הראשונים עד לכניסת הג'ונט למחנות המחסור בביגוד היה גדול מאוד ועל כן  המעפילים נאלצו לפרום מזרונים ושמיכות ולתפור מהם בגדים חמים לימים הקרים. בשעה שנציגי הג'וינט הורשו להכנס למחנות אמסטו ופופנדורף הם התרשמו מאד מהתארגנות והמשמעת הפנימית של המעפילים.

מרדכי רוזמן - פפנדורף

אביבה חלמיש בספרה "אקסודוס הסיפור האמיתי כותבת:- "מעפילי "אקסודוס" היו מלאי הכרת ערך עצמי, כנושאי נס המאבק הלאומי היהודי, שהילת גבורה זוהרת מעליהם. את חייהם במחנות ניהלו במידה רבה של עצמאות, ללא הרגשת תלות...."  

לא ניתן היה לעבור את החורף הגרמני במחנות אמסטאו ופופנדורף מבחינת תנאי המקום וארעיות הצריפים שבהם.  ועל כן הציעו הבריטים למזכירויות המחנות את האפשרות לעבור למחנות חליפיים שמבחינת הבינוי שלהם הם היו במצב הרבה יותר מתאימים למגורים בחורף. המחנות שהוצעו

אמדן ( Emden) שליד העיר אוריק ( Aurich ), סנגווארדן ( Sengwarden ) שליד העיר ווילהלמסהאפן ( Wilhelmshaven ). לאחר ביקור מזכירות המעפילים ונציגי הג'וינט במחנות ולאחר הגשה לבריטים סקר ליקויים לתיקון שנמצאו במבנים במחנות החדשים הסכימה מזכירות המעפילים למעבר למחנות המוצעים וזאת לא לפני שהודיעו שמחווה זה של הבריטים לא ייפגע ברצונם ושאיפתם של מעפילי האקסודוס לעלות ארצה כמה שיותר מהר.

כחודשיים לאחר הבאת מעפילי האקסודוס בניגוד לרצונם לגרמניה, ב- 2 לנובמבר 1947 החל מעבר המעפילים ל-2 המחנות החדשים. המעבר נעשה ב-3 מקצים ברכבות.

תושבי פופנדורף (מעפילי הרנימייד-פארק והאושיין ויגור) עברו לאמדן מחנה בריטי סגור למחצה ושמור על ידי חיילים הבריטים.  הוא היה קסרקטין לשעבר של חיל הקשר של הצבא הגרמני. 

תושבי אמסטו (מעפילי האמפייר רייוול) עברו לסנגווארדן.

כשהגיעו המעפילים למחנות החדשים שרר במקום קור עז של החורף גרמני.  אז התברר שהבריטים לא הכינו ולא תקנו את המבנים על פי סקר הליקויים לתיקון שהוגש להם. החלונות היו פרוצים, בתי השימוש ותנורי החימום לא פעלו, ריהוט חסר ומסביב פסולת וזוהמה. חדרי הלידה במקום לא היו ראויים לשימוש ועל כן היה צריך להבהיל את היולדות לערים הסמוכות אוריק ו-ווילהלמסהאפן שהיו במרחק של כ-30 ק"מ מהמחנות עצמם. 

מחנה אמדן קבל את השם :מחנה אקסודוס"  ועל מכתבי מזכירות המעפילים הוטבעה חותמת עגולה עם שם האניה בעברית ובאנגלית ובתוכה ציור של אניה פורצת החומות. (ראו צילומים בהמשך). במחנה סנגווארדן המשיכו להוציא את העיתון "בדרך" שאותו התחילו לכתוב ולהפיץ כבר על האקסודוס ועל האמפייר-רייוול.

חותמת מזכירות מחנות מעפילי האקסודוס המבוססת על ציורו של גרי חגי. ילד בגיל 12 שהיה על האקסודוס. בזמן שהמבוגרים ציירו את הכרזות ואת השלוט החדשים של האניה הילד צייר את האניה פורצת החומות והמצור.
הציור צוייר בתאריך 17.7.1947
 
 

מאחר וההגנה הבטיחה בפורט דה בוק למעפילי האקסודוס שהם יהיו הראשונים לעלות ארצה הרי שכבר בזמן שהם היו בדרך לנמל המבורג נעשו החיפושים למציאת אניות ונמלים מהם יוכלו מעפילי אקסודוס לעלות. מאידך עם כל האהדה שזכו לה מעפילי האקסודוס בזמן שהגיעו לצרפת בשלבי היציאה לדרך וכשחזרו באניות הגרוש אזי לאחר יציאת אניות הגרוש לגרמניה החמירו הצרפתים בלחץ הבריטים בבדיקות הנמלים והיתרי ההפלגה.

מוסדות היישוב בארץ לא שקטו ועשו הכל על מנת להעלות את מעפילי האקסודוס כמה שיותר מהר. בסוף חודש ינואר 1948 התפנו ממחנות האקסודוס כ- 1000 מעפילים על בסיס סרטיפיקטים שנתקבלו מהבריטים. עד סוף חודש אפריל 1948 עזבו את המחנות עוד 2680 מאנשי האקסודוס דבר שהביא כמעט לסגירתם הסופית. המלווים הארץ ישראלים שהתלוו למעפילים עד גרמניה, תוך כדי ההתארגנות הפנימית והניהול העצמי שלהם על ידי המעפילים עצמם בעזרת הג'ויינט, חשו שהם כבר מיותרים במקום והם התפנו למשימות אחרות ברחבי אירופה. אחרי הכ"ט בנובמבר 1947 עם הכרזת האו"ם על סיום המנדט הבריטים בא"י משימות שליחי היישוב השתנו. זאת בעקבות המאורעות והקרבות שהחלו בארץ מול הערבים. בשלב הזה הדגשים של השליחים הארץ ישראליים, שליחי הסוכנות, ההגנה והמוסד לעליה ב' היה לשלוח מעפילים צעירים המתאימים לגיוס לצבא, שיאומנו ללחימה ולשימוש בנשק עוד על אדמת אירופה, רכש נשק ושילוחו דרך הים ארצה.

ברכש נשק ואימון עקורים לשימוש בנשק עסקו גם הגופים רויזיוניסטים שהיו תחת פיקוד האצ"ל. רבים ממעפילי האקסודוס שעזבו את מחנות האקסודוס המתרוקנים הגיעו לאיזור מינכן למחנות העקורים הגדולים שסביב שטרנברג שם הם גוייסו לאימונים בנשק ולעבודה במחסן הנשק והרכש הגדול של האצ"ל שהיה ממוקם בחווה בעיירה וויילהיים - Weilheim Oberbayern, Fischergasse 10 הנמצאת לא רחוק מהגבול האוסטרי. לעקורים שעבדו במקום הובטח שבבוא היום הם יעלו ארצה באניה "אלטלנה" (על שם העט של ז'בוטינסקי).  על האלטלנה עלו ארצה ב-20 ליוני 1948, כ- 940 עולים חדשים לאחר הכרזת המדינה והקמת צ.ה.ל.

קראו עוד על פרשת "אלטלנה".   על פרשת אלטלנה  בוידאו. לצפייה הקישו כאן.

                               מדלית האלטלנה                                                    אלטלנה עולה בלהבות בחוף תל אביב לאחר שהופגזה ונפגעה מפגז תותח של ההגנה

חיטוי בדי-די-טי במחנה פפנדורף
תוכנית מחנה פפנדורף
צילום אוירי של מחנה פפנדורף
צריפי ניסן במחנה פפנדורף
מחנה פפנדורף כפי שצייר שלום פינצ'וק
מגורי המעפילים בפפנדורף
מרדכי רוזמן בפפנדורף
מרדכי רוזמן במחנה העקורים פפנדורף
מעפילי אקסודוס בחוצות אמדן
הצג עוד

© 2017  -  צוות ההנצחת המורשת למעפילי אניית ההגנה אקסודוס 1947 

  • Facebook Social Icon