דפי המשפחות וזיכרון - מורחב - באות - R

מעפילי אקסודוס> דפי המשפחות וזיכרון

* אם ברצונכם להוסיף ו/או לתקן מידע וזכרונות אודות בני משפחותיכם מעפילי האקסודוס לחצו על הכפתור הכחול שבצד שמאל 

"עדכון מידע, הוספה ותיקונים", מלאו את הטופס ושלחו. אנחנו נעדכן את האתר בהתאם.

* קבצים יש לשלוח לאחר תאום. שלחו הודעה שהנושא שלה "הוספת חומרים לאתר".  בהודעה יש לרשום שם ומספר טלפון על מנת שניצור אתכם קשר. 

* הוספנו לאתר כלי "חיפוש" המאפשר למצוא כל חומר וכל אזכור שהוכנס לאתר כגון שמות כולל שמות צילומים ואירועים. חשוב לזכור, כשאתם מעבירים אלינו חומרים, הם צריכים להיות כתובים כמסמך וורד - WORD . אם אתם שולחים צילומים, קבצי PDF או קטעי וידאו ושמע, יש לתת להם שמות/תיאור אחרת לא ניתן יהיה למצוא אותם בכלי ה"חיפוש". 

דפי המשפחה מסודרים על פי סדר ה-  abc.. של שמות המשפחה באנגלית 

רמן אבא  (ABA RAMAN) כותב אודותיו בנו יוסי רמן:

".... אבי רמן (Dauerman) אבא (אביש, אברהם) נולד בתאריך: 06/04/1929 בעיר בוריסלב, פולין. עם פרוץ הקרבות בין רוסיה לגרמניה החל המצב להידרדר.

ביולי 1941 החלו האקציות בבוריסלב. סבי פוטר מהעבודה יחד עם עוד יהודים שעבדו בתעשיית הנפט והגרמנים החלו להכניס יהודים לגטו. תחילה פסחו על המשפחה, אך כאשר הגרמנים דרשו אנשים לעבודות ראשי הקהילה שלחו גם את סבי יוסף דאורמן (Dauerman) לעבודות פרך והוא לבסוף נפטר.

המצב היה קשה וסבתי, קהילה-קלרה טפר מבית גוטנפלן (Guttenplan), נאלצה להחליף את מכונת התפירה ממנה התפרנסו תמורת מזון. כשהגיע המצב לרעב של ממש החל אבי לערוך 'ביקורים' במזווים של השכנים. אחד השכנים שחשד, אמר שיהרוג אותו. אז החליט שבגיע הזמן לעזוב את הבית. מאז לא ראה יותר את אימו ואחותו. הוא ברח וחי בזהות בדויה כנער נוצרי אצל איכרים פולנים ובכנסיות עד כיבוש בוריסלב מחדש ע"י הצבא הרוסי  בשנת  1945.

לאחר שוך הקרבות, בסוף שנת 1945, חזר אחיו משה רמאן (Dauerman-Guttenplan) לבוריסלב. בחודש מרץ 1946 פגשו את אנשי הקיבוצים, שהעבירו אותם לקיבוץ גורדוניה בעיר בילסקו.

ביולי 1946 החלה קבוצת הנוער של גורדוניה לצאת לעליה לארץ. האח שקיבל על עצמו את תפקיד גיזבר הקיבוץ הבין ששהותו בפולין תתארך. האחים שמצאו זה את זה לא מזמן לא רצו להיפרד. לבסוף, לאחר התלבטות קשה, החליטו הוא ואחיו שהוא נוסע. הם נפגשו שוב בארץ רק כשנתיים וחצי לאחר מכן.

אבי עבר ביחד עם נערים נוספים לגרמניה ושהה במחנה "שאונשטיין ביין הוס" עד סוף שנת 1947 . 

אבי עלה באוניה"אקסודוס", אך זאת הוחזרה כידוע לגרמניה. לבסוף הגיע אבי לארץ באוניית המעפילים "טטי" והשתתף במלחמת העצמאות .....

ברכה רייכנטל פלץ מספרת אודות הישרדותם של אחיה ואחות בשואה והעפלה לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1932 , בפולין בעיירה "לַנְצוּט" השייכת לעיר המחוז לבוב.

".... מגיל 3 אני זוכרת את הבית בו גדלתי ואת כל הסובב אותי. אווירה דתית שררה בבית. אני ביתם של אברהם נתנאל רייכנטל ורייזל רייכנטל (לבית שינדלהיים) אחות של אליעזר, אשר, ציפורה, יעקב, שלמה, מרים, משה ויצחק.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה משפחתנו ברחה לאוקרינה נתפסנו על ידי הרוסים ונשלחנו למחנות לעבודות כפייה. שם הורינו נפטרו ונשארנו 6 יתומים עד סוף המלחמה רעבים ומוכי מחלות ליד העיר אופה שבמרכז אסיה. בסוף המלחמה ארגון פולני דאגו לנו לכרטיסים חזרה לפולין. כעבור 3 שבועות הגענו לעיר ורוצלב בפולין ושם נאספנו על ידי אנשי "הבריחה" ששייכו אותנו לתנועת הפועל המזרחי מאחר וגדלנו בבית דתי מאוד. עם אנשי  הפועל המזרחי הגענו לגרמניה לברגן בלזן ומשם לעיירה  לינדנפלס. כעבור שנה בלינדנפלס המשכנו לצרפת ועלינו על אניית המעפילים אקסודוס. בחיפה הבריטים העלו אותנו על אניית הגרוש רונימייד פארק. כשהגענו להמבורג העלו אותנו על רכבות למחנה המאסר פפנדורף ...."

".... בינואר 1948 עזבנו את המחנה לצרפת ושם המתנו כ-3 חודשים לאנייה שתיקח אותנו ארצה. 

ב-8.4.1948 הגענו ארצה על האנייה קדמה.

אליעזר רימון (צוקרמן)  כותב אודות קורותיו בשנות הבריחה והעפלה:

".... כבר מהיום הראשון הוברר לנו שמטרת ההכשרה כשמה כן היא - להכשיר אותנו לעלייה לארץ. באוגוסט 1946 אורגנה קבוצת ילדים כדי להבריח את הגבול לצ'כיה ולהמשיך משם לגרמניה. בדרך התווספו אלינו קבוצות ילדים נוספות. הגענו לעיירה לינדנפלס באודנוואלד שבגרמניה. הייתה זו עיירת נופש עם הרבה פנסיונים ובתי מלון. השלטונות האמריקאיים החרימו את שלושת המלונות הגדולים ביותר והפכו אותם לבתי ילדים עבור הילדים שברחו מפולניה והשתייכו לתנועות הנוער הציוניות של דרור, השומר הצעיר ובני עקיבא. אנחנו,בית הילדים של בני עקיבא, שוכנו במלון הסישס האוס, שבעבר היה שייך לקצין SS...."

".... אחרי מספר ימים במחנה  ULM בגרמניה, שוב עלינו על משאיות והגענו לאחר יממה לוילה אלי בדרום צרפת. לאחר כשבועיים שוב עלינו על המשאיות ונסענו לנמל סט שם ראינו לראשונה את הספינה ועלינו עליה ..."

האחים מאיר ויהודה ריטר  מספרת רבקה שהם ביתו של מאיר:

אבי מאיר ריטר אביר עלה על האקסודוס עם אחיו הצעיר יהודה.  בעת עלייתו על האקסודוס היה בן 31, יליד נובמבר 1916. אביו מנדל מנחם ריטר נפטר אחרי מלחמת העולם הראשונה בגיל צעיר. היה ספק עורות של הקיסר פרנץ יוזף באימפריה האוסטרו הונגרית.

מאיר ריטר אביר (אבא) מספר: באביב 1947  הצי הבריטי סגר על נמלי היציאה באירופה. "ההגנה" התחילה לרכז אלפי מעפילים בצרפת כדי לשבור את ההסגר. האנייה "אקסודוס" הפליגה מארצות הברית לאירופה ושם התקינו אותה להסעת מעפילים. מרגע בואה לאירופה, עשו הבריטים הכל כדי למנוע את הפלגתה. האנייה הגיעה לפורט סט בדרום צרפת. היינו למעלה מ 4500 איש.

כאשר הגענו למים הטריטוריאליים של הארץ, הבריטים התחילו לתקוף אותנו. הקרב נמשך 5 שעות. הייתה סכנת טביעה. נכנענו. הועברנו לשלוש אוניות גרוש והוחזרנו לנמל דה בוק בצרפת.

אני ואחי הועלינו על האמפייר רייול, אוניית סוחר שהותאמה להובלת תבואה. היינו למעלה מ 1500 מעפילים. חודש יולי, חום איימים וצפיפות על אנושית

אתנו היה מיכה פרי, סגנו של יוסי הראל שהכינוי המחתרתי שלו היה “גד”. לעומת אקסודוס, כאן אפילו לא היו דרגשים. בחום הלוהט שכבנו על הרצפה בשלושת המחסנים שבכל אנייה  גברים, נשים וילדים בלי שום פרטיות.

לובה רולידר (פיסצנר) מספרת אודות מסע האקסודוס שלה מנקודת מבט של ילדה בת-3 על האנייה :

".... לובה נולדה בשנת 1944 ברוסיה לאמא שלה רחל שהייתה קצינה בצבא האדום ולאביה טודרס פיסצנר שנלחם במסגרת הצבא האדום. עם פרוץ המלחמה הוריה ברחו מפולין ונפגשו במסגרת הצבאית בשנה 1943.

בתום המלחמה לובה והאמא שלה עזבו את רוסיה וחזרו לפולין ובנפרד גם אביה חזר לפולין וכל המשפחה התאחדה במחנה העקורים. לילה אחד הישראלים שבמחנה העירו וריכזו את הפליטים, והורו להם לעלות בשקט על משאיות מכוסות בברזנט.

יצאנו לדרך בחשאי. אני לא זוכרת היכן חנינו בימים ומה עשינו וכמה זמן ארך המסע, אבל אני זוכרת שעשו לי בובה מחיתול - שעשו בו קשר, שהיה בשבילי ראש הבובה. אהבתי את הבובה הראשונה שלי. החזקתי אותה צמוד לגוף והתכרבלתי על ריצפת המשאית בין ההורים האהובים שלי. שעות שכבתי בלילות במשאית הנוסעת והסתכלתי על הברזנט החשוך, מפעם לפעם כשעברנו ליד מקור אור שמחתי לגלות אורות על הברזנט. מין משחק שכזה.

מהמסע על אקסודוס אני זוכרת שני דברים. אחד, שהיו הרבה בני נוער וידעתי שהם יתומים. הם שמחו איתי, שחקו, שרו לי, ספרו לי סיפורים, חבקו, ליטפו, וקראו לי בשמות חיבה. הרגשתי אוהבת ואהובה מאוד. במשך שנים התגעגעתי אליהם. הדבר השני שאני זוכרת מהספינה הוא, שהייתי בת שלוש, ופתאום שאון והמולה. אנשים התרוצצו וצעקו. אמא שלי באה עם סדין רטוב כסתה ועטפה אותי. הצמידה אותי ללב שלה שדפק חזק. הרגשתי מוגנת, אף על פי שכיסו לי את הפנים, שלא אנשום את הגזים על האנייה המותקפת.

אני יודעת שהחזירו אותנו לצרפת ומשם לגרמניה בשלוש ספינות גירוש. התנאים בספינות הגירוש היו קשים יותר מאשר באניית המעפילים אקסודוס. לשמחתי כמה מבני הנוער שהכרתי באקסודוס היו איתי, הם גילו אותי בתרועות שימחה!

כשהגענו לגרמניה הבריטים שלחו אותנו למחנה העקורים "אם שטאו" שליד ליבק.

באוגוסט 1948 עזבנו את המחנה לכיוון ארץ ישראל. בארץ ‚עברנו במחנה עולים בפרדס חנה, בית ערבי נטוש ביפו, ובסוף הגענו לקיבוץ אלונים. מהקיבוץ עברנו לטבעון - שיכון עולים שברחוב העלייה. בבית ההורים לא דיברו על השואה ואני לא שאלתי שאלות. עברתי חיים שלמים של אושר בקריית טבעון....

מרים רוזן (הירש) מספרת :

"....  שמי מרים רוזן בת לאדית לבית ( Leyens )  ולקונרד עמנואל הירש ( Hirsch ). שניהם ילידי ברלין. נולדתי בפריז באוקטובר, 1934.  סיפור השנים הראשונות של חיי מורכב פסיפס של זיכרונות ילדות, קטעי מידע, תמונות ומסמכים שונים מן העבר שלנו שנותרו אצל אמא ונמצאים ברשותי. מיעטתי לשאול את אמא על העבר והיא כמעט ולא דברה אתי על השנים הקשות ההן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבא התנדב לשרת בלגיון הצרפתי כמוזיקאי בצפון אפריקה באזור אלג'יר ומשם הוא הוא חזר רק בשנת 1942 , היישר אל תוך התופת ורדיפות היהודים ב"צרפת החופשית" בפברואר 1943 התדפקו שוטרים צרפתים משתפי פעולה עם הנאצים, על דלת ביתם ולקחו אותו למחנה עבודה שממנו לא שב
  ביולי 1947 עזבנו את פריז. נסענו לנמל סט שליד מרסי ושם המתנו במחנה לאנייה שתיקח אותנו לפלסטינה. המחנה היה מורכב ממספר בניינים ואסור היה לצאת ממנו. מדי יום שמענו נאומים רבים שכללו בעיקר הבטחות לגבי העתיד בארץ ישראל ואיסורים שונים. הדוברים חזרו שוב ושוב על כך שכל אדם יכול להעלות על האנייה עשרה קילוגרם בלבד. אני זוכרת שכולם היו עסוקים, כל הזמן, בשקילת התרמילים שלהם ובניסיונות להחליט מה חשוב לקחת ועל מה אפשר לוותר. באחד הימים הגיעו אנשי הסוכנות וביקשו מאתנו שנמסור את כל חפצי הערך שברשותנו ושנוסיף כתובות בארץ שלשם יחזירו לנו את החפצים. נתנו את כתובתם של סבי וסבתי אך מעולם לא הושבו אלינו החפצים.

הגיע יום היציאה ה - 11 ביולי 1947 . לפני היציאה נישאו נאומים רבים. ביקשו שבמהלך נסיעתנו במשאיות לא נדבר. אפילו אטמו את פי הילדים הקטנים. המשאיות נסגרו בברזנטים. כשירדנו מהמשאיות ראינו מרחוק את האנייה. היא נראתה לי כמשהו ענקי. נוצר זרם גדול של הולכים לכיוון האנייה, אלפי אנשים התקדמו בצפיפות. אמא אמרה: "אני לא מוכנה להיכנס לאנייה". היא ראתה שזה לא היה קהל של בני נוער וצעירים כפי שהובטח לה אלא הרבה קשישים וחולים. אמא רצתה להסתובב ולחזור, אך הזרם האנושי שנע קדימה לא אפשר זאת.

ההפלגה ארכה כשבוע בתנאים נוראים. החל מן היום השני שטו לצדנו סירות בריטיות וכשהתקרבנו לחיפה הם דיברו ברמקולים ודרשו מאתנו להיכנע כי לא נוכל להגיע לחיפה. העבירו את הנשים והילדים למרתפי האנייה והתנהל קרב. במהלך ההפלגה בכל פעם שסירה אנגלית התקרבה לאנייה שלנו, עלו הנוסעים על הסיפון עמדו ושרו את התקווה. נדמה לי שאנשים שעברו את מחנות השמדה ומחנות ריכוז לא הרגישו את הקושי כמונו.

לאחר הקרב על האקסודוס הבריטים העלו אותנו על האנייה אמפייר ריוול. סיפון האנייה היה מוקף בגדרות תיל. ניתן לשער איך חשו פליטי מחנות הריכוז, שאך זה לא מכבר השתחררו מהמחנות, כשראו את גדרות התיל מסביבם.

עמדנו בפורט דה בוק במשך מספר שבועות ואחר כך הפלגנו. לא ידענו לאן. היו שמועות שמובילים אותנו לגרמניה. אנשים היו היסטריים והתקשו להאמין בכך, אך כך היה, הגענו להמבורג. מיכה פרי או בשמו המוסווה "גד" שהיה מקשר שהגיע מהארץ אמר: "בשתי האניות הנוספות אנשים יסרבו לרדת אך אתם תרדו במהירות ובשקט כי יש פצצה באנייה והיא אמורה לפוצץ אותה". היו התנגדויות רבות לירידה מן האנייה והאנגלים הכו את המתנגדים. הפצצה התגלתה על ידי האנגלים ונוטרלה. מהמבורג נשלחנו ברכבת לכיוון העיר ליבק ומשם למחנה העקורים אמסטאו. אנחנו הילדים הרגשנו מאושרים וחופשיים לאחר חושדים על הים שלא יכולנו כמעט להסתובב. במחנה היו מורים שלימדו אותנו בעיקר שירים בעברית. לקראת החורף העבירו אותנו למחנה אחר בו התנאים היו אנושיים יותר.

בפברואר 1948 יצאה ארצה פעם נוספת בנסיעה חשאית לצרפת. במרס 1948 עלינו על אנייה יוונית בשם סירניה. בחיפה קבלו אותנו דודים שלי שסייעו לנו להיקלט בקריית ביאליק.... 

לאה רוזנווסר מספרת:

""בבטן האוניה היה צפוף נורא, החלטנו לעלות למעלה, לסיפון, למקום בו היו הבריטים. מצאנו לעצמנו פינה והתכרבלנו. פתאום, ראיתי מעלי צל ענק, שמתחיל ולא נגמר, הרמתי את העיניים. זה היה מלח בריטי, שרכן לעברי וכיסה אותי בשמיכה. שנים רבות השמיכה הזו הלכה איתי לכל מקום". כך משחזרת לאה רוזנווסר, תושבת אילת וותיקה את זיכרונותיה מימי אניית המעפילים 'אקסודוס'.

מרדכי רוזמן,  היה ממנהיגי השומר הצעיר בגרמניה לאחר שכל משפחתו הושמדה בשואה, עלה על האקסודוס כמעפיל ועד מהרה היה ממנהיגי המעפילים בצמוד למפקדי ההגנה שהיו על האנייה. נשלח חזרה לגרמניה על אניית המאסר והגרוש רנימייד-פארק והנהיג את המעפילים עליה. בהמבורג הורד בכח ונשלח לבית הסוהר. כשיצא מבית הסוהר הועבר למחנה פפנדורף ושם עמד בראש מזכירות המחנה. בחודש מאי 1948 עלה ארצה והגיע לקיבוץ גל-און שבנגב. בשנת 1962 עברה משפחת רוזמן לקיבוץ העוגן.

ד"ר זאב רודברג מספר:

""ד"ר רודברג זאב (וולפנג) נולד בברלין ב- 27/6/1929  שם אמו דורה ושם אביו הוגו.

באוקטובר 1945 זאב עזב את אזור הכיבוש הרוסי בברלין בעזרת אנשי הבריחה. הנהיג קבוצה של 8 בני נוער מתנועת נוח"מ (נוער חלוצי מאוחד) מאזור אולסהיים בגרמניה. נוח"מ הוקמה על ידי אנשי גורדוניה מוורשה. בשלהי 1945 תחילת 1946 אנשי גורדוניה בנו קבוצות הכשרה בקסרקטין הנאצי בברגן בלזן במטרה להכין אותם לעליה ארצה. קבוץ נוח"מ התמקם בבלוק 42 במחנה. במסגרת ההכשרה זאב היה טקטוריסט. לקראת אמצע 1946 אנשי הקבוצה קבלו סרטיפיקטים לעלייה ארצה. אך מטעמים של דחיפות לעזרת אנשים אחרים במחנה ברגן בלזן הוא וחבריו ויתרו על הסרטיפיקטים שלהם. אנשי קבוצתו של זאב לא אהבו את האווירה שהייתה בברגן בלזן על כן פנו להנהגת נוח"מ שישבה במינכן. הנהגת נוח"מ הציעה להם להצטרף לבית הספר הימי להשטת ספינות על הדנובה. בו הם למדו את מקצועות הימאות, כגון סיפון, נהיגה בכלי שייט על פי מצפן ומכונאות כלי שייט. בסוף יוני 1947 לאחר שאנשי הקבוצה כבר היו מיומנים בהשטת כלי שייט יצאה הקבוצה מאיזור מינכן במשאיות לכיוון שטרסבורג ומשם המשיכו ברכבת לכיוון מרסיי ונמל סט. על האקסודוס מוקמה הקבוצה בסיפון העליון משמאל לארובה. ובמהלך ההפלגה עסקו במשמרות על ההגה ובתפקיד הצופה. זאב מספר שבמהלך הקרב הוא ראה את הקצין הבריטי הורג את  ביל ברנשטיין שהתנגד לעזוב את גשר הפיקוד במכת אלה מעופרת. זאב מספר גם, שראה את הקצין הבריטי היורה בצבי(הירש) יעקובוביץ בן ה-15 בראשו. זאת משום שהנער במהלך הקרב חתך את חבלי סירות הצלה על מנת להפילם לים. 

בחיפה לאחר הקרב על האקסודוס קבוצתו של זאב גורשה לגרמניה על אניית הגרוש "אושן-ויגור", הייתה במחנות פופנדורף ואמדן ולקראת ינואר 1948 יצאו בשנית מגרמניה למרסיי למחנה גראנד ארנס. שם נפרדה החבורה. הקבוצה נועדה להגיע לקבוץ איילת השחר שמצפון לכנרת אך משום מה לא הגיעה לשם. זאב עזב את מחנה גרנד ארנס רק באפריל  1948 במסרת עליה ד', ועלה ארצה על האניה בשם טטיס. הוא היה היחיד מכל הקבוצה שהגיע לאיילת השחר. שרת בצה"ל וכעבור 7 שנים  עזב את הקבוץ ועבר לגור בתל אביב שם התחתן עם אשתו שרה הפלמ"חניקית. בשנת 1955  זאב יצא ללימודי רפואה במינכן, במימון ממשלת גרמניה.

Please reload

RAJNXHERZ - ריינהרץ מרדכי 

 

מספרת רות קלפוס בתו של מרדכי ריינהרץ.

מרדכי ריינהרץ, אבינו, גדל בקראקוב עם הוריו ועוד שבעה אחים. במהלך המלחמה עבר מספר מחנות עבודה והשמדה, מפלאשוב ועד בוכנואלד. כיצד שרד? לא שיתף...

לפני מותו המפתיע בגיל 64, סיפר בקצרה, שלאחר ששהה בשיקום בשוודיה כנראה, הגיע לצרפת, התאמן שם על יד ארגון "ההגנה", ואז עלה על האקסודוס.

לגבי האקסודוס, גם לא סיפר. פעם אחת מאד כעס. בתוכנית "חיים שכאילה", בטלוויזיה חגגו כנראה 25 שנים לאקסודוס. לדבריו, לא סיפרו  די  על הקשיים, על הרעב, על חוסר האונים, על בגדים שתפרו משקי אוכל, על  המחלות. ובעיקר על הסוף. החזירו אותנו למחנות בגרמניה, אמר.  נכון לא היו שם נאצים וכלבים וגדרות חשמל, אבל זה היה שוב גרמניה ומחנות. זה היה קשה מנשוא. הפכו בתוכנית את המסע למעין טיול הרפתקאות לילדים...

עם עלייתו ארצה, גויס מיד לצבא, נפצע מכדור בכתף, טופל וחזר לשירות ובהמשך, התפוצץ לו האולקוס בבטן, הגיע לבית החולים בסכנת חיים ובנס ניצל, שוחרר.

עבד כ 35 שנים בחברת חשמל, במחלקת הנהלת חשבונות ופרש די צעיר לאחר ניתוח לב פתוח. נישא לאמנו רלה לבית גורפינקל, שהייתה אחות. ביחד בנו ביתם על הכרמל. נולדנו הבנות רות וענת. זכינו להורים מיוחדים, שנתנו לנו הכל. אבינו זכה לחתן אותנו ולזכות  לשלושה נכדים. שניי נכדים נוספים נולדו לאחר מותו.

היה בעל, אב, סב, אח לשלושת אחיו שנותרו, מסור, אוהב, נאמן, ואהוב על כולם.

ריינהרץ מרדכי-1.jpg
הצג עוד

Reich - רייך (גורדון) מרים

 

רן גורדון מספר אודות ההאמא שלו רייך (גורדון) מרים

הוא מספר, מרים נולדה  ב-05.04.1935 בבודפשט בשם Mirjam (Maria), היא הייתה בת 9 כשהנאצים פלשו להונגריה, יחד עם הוריה ואחותה שושנה שהייתה בת 3.5 (ילידת 1941) הם חיו בגטו ומשם הועברו הילדים לבית ילדים במנזר. הוריה נספו. היא עלתה יחד עם קבוצת נוער "באקסודוס" אך גורשה לצרפת ומשם למחנה בלזן בגרמניה. היא עלתה שוב ב- 1948 לקיבוץ כפר החורש. בשנת 1952 היא נישאה לאברהם גורדון אף הוא ניצול שואה מבודפשט. נפטרה בשנת 1976 באילת.

רייך מרים.jpg
הצג עוד

Rogoswski - רוגובסקי חיים ושרה

 

צבי רגב מספר אודות הוריו חיים ושרה רוגובסקי.

הוא מספר על ההשרדות הוריו במלחמת העולם השנייה העפלתם ועלייתם ארצה.

חיים רוגובסקי נולד בשנה 1907 ב – SKALBMIERZ שבפולין, שרת בצבא הפולני ובהיות בגיל 22 נישא לאשתו הראשונה בריינדלה והזוג חי בדומברובה גורניצ'ה. מנשאין אלה נולדו לזוג 3 ילדים. ברנדלה ושלושת הילדים נספו באושוויץ בין ינואר למרץ 1943 וחיים רוגובסקי נשלח לדכאו ושם שרד עד סוף המלחמה. בדכאו פגש חיים את שרה ילידת 1913 מהעיר בנדזין, פולין וחיים נישא בשנית.

ביולי 1947 חיים ושרה העפילו על האקסודוס גורשו עם יתר המעפילים לגרמניה למחנה פפנדורף ובשנת 1948 עלו ארצה על האנייה פאן יורק.
בארץ הזוג רוגובסקי חיו בפתח תקוה, חיים עבד במפעלי מתכת ושרה הייתה עקרת בית. בשנת 1949 נולד בנם הבכור צבי ובשנת 1952 נולד בנם השני יעקב.

חים ושרה רוגובסקי.jpg