דב ואליהו מספרים את סיפור משפחתם סיפור של מרים והבנים:- 

​

".מרים נולדה ב- 1.1.1914 בעירה קיסלין באוקרינה. למרים הייתה אחות בכורה בשם רחל, ואח צעיר טוביה. אביה של מרים, אברהם קפלן, נהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה, בהיותה בת שלוש. אמה התחתנה בשנית אך הבת מרים סבלה בבית מאביה החורג וברחה מהבית בהיותה בת 13. מרים הגיעה לווילנה, שכרה חדר ולפרנסתה עבדה במתפרת פרוות. לימים פגשה את מולה (שמואל) קפלן בעלה לעתיד. מולה היה פעיל בווילנה במפלגה הקומוניסטית שהייתה אז מחוץ לחוק. באחד הימים הוא נתפס, נשפט ונשלח לכלא ל-3 שנים. מולה השתחרר מהכלא ב- 1932 ומרים ומולה התחתנו. ב- 1933 נולד בנם הבכור משה. במרס 1937 נולד דב, ובינואר 1940 נולד אליהו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מחשש לחייהם, המשפחה ברחה למינסק ומשם לעיירה ביליביי שברוסיה. בהיותם בביליביי מולה קפלן גוייס לצבא הסובייטי ומרים ושלושת ילדיהם הועברו לקולחוז בדרום מזרח רוסיה. בהיותם בקולחוז, מרים קיבלה הודעה שמולה יקירה נהרג ונקבר בקבר אחים ליד הכפר טופקי. עם תום המלחמה, מרים ושלושת הבנים חזרו לפולין ומשם המשיכו לאוסטריה ובסוף הדרך הגיעו למחנה העקורים דורנשטט שבגרמניה. במחנה הכירה מרים את חנוך ברייזבלט, שאיבד את כל משפחתו בשואה. חנוך עבד (בעבר) כדקורטור בתיאטרון האידי של וורשה. במחנה העקורים מרים והבנים שהו כ-8-7 חודשים. משה עם קבוצת הנערים הבוגרים וגם חנוך העפילו באניית המעפילים "תאודור-הרצל" לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים וכל המעפילים הועברו למחנה המעצר בקפריסין. לאחר זמן מה מרים דב ואליהו העפילו באניית המעפילים "יציאת-אירופה" תש"ז-אקסודוס 1947. האנייה נתפסה, לאחר קרב, והם גורשו להמבורג בגרמניה. מרים והבנים היו על אניית הגרוש אמפייר-ריבל. מנמל המבורג הועברו למחנה אמסטאו. בינואר 1948 מרים דב ואליהו עלו ארצה, בעליה ד', באוניה "קרינה" והגיעו לחיפה. מרים לבדה לא יכלה לפרנס את הבנים והם נשלחו לקיבוץ גינוסר ונקלטו היטב בחברת הילדים. מרים נשארה בחיפה. עם קום המדינה, משה, בנה הבכור של מרים וחנוך, שוחררו מהמעצר בקפריסין ועלו ארצה. משה נשלח לפנימיית "אהבה" בקרית ביאליק וחנוך גויס לצה"ל. עם שחרורו של חנוך, מרים וחנוך התחתנו וקיבלו דיור ביפו ושם נולד בנם המשותף נתן.

סוף דבר, מרים וחנוך שיקמו את חייהם, התפרנסו בכבוד. חנוך נפטר ממחלה בשנת 1973.
מרים עברה לגינוסר בשנת 1991 לחיות ליד בנה אליהו ומשפחתו. מרים נפטרה בשנת 2009, והיא בת 95.  מרים זכתה להינות מנכדיה הרבים. חנוך ומרים קבורים זה ליד זו בגינוסר.

​

•בשנת 1977 מרים סיימה לכתוב את ספר קורות המשפחה, לקריאה הקישו כאן  או על הלינק https://bit.ly/2V0RhBf

​

•בינואר 2020  צוות יד ושם והמראיינת נאווה גיבורי ראיינו את דב ואליהו אודות סיפור משפחתם לצפייה בוידאו הקישו כאן

. 

​

מספרים על קויפמן ירחמיאל באתר "יזכור" לזכר חללי צהל:- 

​

".... ירחמיאל בן חיים ולאה. נולד ביום ח' בסיון תש"ב (24.5.1942) בקזכסטן ביליקול אשר בברית-המועצות. הוריו, פליטי חרב-הנאצים, הגיעו למקום אחרי נדודים ארוכים, כשנעקרו מפולין הכבושה בימי מלחמת-העולם השניה. אחרי שהותם במחנות-עבודה בסיביר ובשובם לפולין, לאחר מסע-הסבל שלהם כתום המלחמה, אמנם יכלו למצוא מנוחה, אבל הם המשיכו את נדודיהם עם אלפי יהודים פליטים ושרידים - לקראת חוף-מבטחים. באניה "אקסודוס" הפליגו ירחמיאל והוריו, אך בהגיעם אל חופי-הארץ גורשו מהם על-ידי הבריטים - תחילה אל צרפת ולאחר-מכן אל המבורג - בכוח הזרוע. אבל רצונם העז בחיים של דרור הביא את המעפילים אל חופי-הארץ - ובסוף 1947 הגיעו אליהם גם הורי ירחמיאל - וילדם אתם. הם הגיעו לקיבוץ דפנה בראשיתה של מלחמת-הקוממיות.... 

בנובמבר 1960 גויס לצה"ל לחיל-הצנחנים, וכעבור כמעט חודש ומחצה, ביום ב' בטבת תשכ"א (21.12.1960), נפטר ..."

. 

​

אליהו קלר מספר על תלאות משפחתו במהלך מלחמת העולם השנייה, ההעפלה והעלייה לארץ עם אביו, אהרן:- 

​

"נולדתי בשדליץ פולין, ב-20.10.1930.

 אבי, אהרן קלר, נולד בלוקוב, פולין, בשנת 1906.

אמי, שרה קלר, נולדה בשדליץ פולין, ב-1910-1012 בקירוב.

הייתי בן יחיד להורי, וגרנו בשדליץ בדירה בשכירות. מקצועו של אבי היה סנדלר, ואמא היתה תופרת. עד שפרצה המלחמה החיים בשדליץ היו שלווים וטובים. היו חיים יהודיים מאוד עשירים. אותי שלחו הן לחיידר ולתלמוד תורה, והן לבית ספר של גויים כדי שאדע גם פולנית.

לאחר שהחלו הפוגרומים בשדליץ, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 וכיבוש פולין ע"י הגרמנים, ברחנו לצד הרוסי של הגבול. לקראת סוף 1939 הוגלינו ע"י הרוסים לסיביר, שם חיינו כשנתיים. שוחררנו לקראת 1943 ועברנו לאוזבקיסטן, שם שררו רעב ומחלות. שם גם נפטרה אמי שרה ממחלת הטיפוס.

בשנת 1945 בתום המלחמה חזרנו לפולין, ומשלא נותר דבר בשדליץ עברנו לגור בעיר וורוצלב.  כעבור כחצי שנה, הועברנו משם ע"י הסוכנות למחנות העקורים בגרמניה, לעיר רוזנהיים. היינו שם בגרמניה כשנה וחצי.  

מגרמניה נסענו בסופו של דבר לצרפת, למרסיי. במרסיי שהינו שבועיים שלושה וחיכינו לעלייה לארץ. יום אחד אמרו שעוזבים את מרסיי ונוסעים לארץ ישראל באוניה. האוניה היתה הפרזידנט וורפילד, ובמהלך המסע שונה שמה לאקסודוס. לאחר הקרב עם הבריטים על האקסודוס גורשנו חזרה לצרפת ולאחר מכן לגרמניה באוניית הגירוש אמפייר רייבל. מהמבורג שבגרמניה הגענו למחנה אמסטאו ומאוחר יותר למחנה סנגוורדן.

לאחר קום המדינה, בתאריך 13.6.48, עלינו ארצה באוניה קדמה. הגענו לארץ הישר למלחמת השחרור בזמן ההפוגה הראשונה, והייתה האפלה. מנמל תל-אביב שלחו אותנו למעברת אגרובנק שליד חדרה. המגורים שם היו באוהלים. כשעלינו לארץ אני הייתי בן שבע עשרה או שבע עשרה וחצי, ואבא שלי היה בן ארבעים ואחת.

עם עלייתי ארצה התחלתי לעבוד כמסגר שכיר, ולאחר מכן הקמתי עם שותפים מסגריה עצמאית במגרשי התערוכה בתל-אביב.

בישראל הכרתי את אשתי חנה, אף היא ניצולת שואה, והקמתי משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים: שרה, מאיר ורמי, ויש לנו שישה נכדים.  

​

​

טל קוזניץ מספר אודות הסבא והסבתא שלו: 

..... וולף (זאב) קיפרמן והינדה שרדני קיפרמן הגיעו לנמל סט כזוג צעירים אשר רצו לעלות לא"י במסגרת קבוצת הבוגרים  "ניצנים" שהתגבשה בחוות ההכשרה גוט-רוטשווייגה בגרמניה. זאב נולד באוקראינה ב- 9.12.1922 והינדה נולדה בפולין  ב- 22.12.1923. 

לאחר שהורדו בכח בנמל המבורג שהו במחנות פופנדורף ואמדן.

בנובמבר 1947 הם עלו ארצה, יחד אם אחיה של הינדה אליהו שרדני (שריד), ממחנה אמדן והקימו את קיבוץ "קץ לנדוד" שגבל בכפר סבא. הם התחתנו, שישה זוגות ביחד, במקלט הקיבוץ משום שהיה חשש להתקפות של ערבים.

כיום הקיבוץ לא קיים יותר, הוא הוטמע כאחת השכונות של העיר כפר סבא.....

​

​

יצחק גנוז מעיד אודות הנער קיפרבס משה.: 

..... יצחק גנוז שהיה עם משה ביום מותו במחנה המעפילים באמדן שבגרמניה מספר.

משה נולד בשנת 1930 בפולין.  מעבר לכך לא ידוע עליו כלום. מי משפחתו, באיזה עיר גדל ומאיפה הגיע.  

יצחק גנוז מספר "עמדתי לידו כשהוא נפטר" הוא היה ילד כבן 18 שחלה בדלקת קרום המח.

הוא נפטר בתאריך 19/12/1947 ונקבר בבית הקברות היהודי שליד מחנה מעפילי האקסודוס בעיר אמדן שבגרמניה.

הוא לא זכה להגיע אל הנחלה ואל המנוחה, למרות שרגליו כבר דרכו על אדמת ארצנו. 

​

לצפיה בעדתו של יצחק גנוז הקישור כאן.

​

שרה קירשטיין מספרת: 

..... אני, שרה קירשטין, בגיל 17 נפרדתי ממשפחתי אשר לא רצתה לעלות לא"י ואנו הצעירים אשר לא הסכמנו לחיות בין האנטישמים שפרעו ביהודים החלטנו לעלות לא"י, אמנם לא ידענו איך ומה מצפה לנו שם אך היינו נחושים בדעתנו.

בדרכנו יצאנו ברגל כ- 150 איש מצ'צ'ין שבפולניה דרך אוסטריה צ'כוסלובקיה עד למחנה וינצאיים שבגרמניה בדרך פגשנו עוד מספר קבוצות שאף להם אותה מטרה וביניהם פגשתי את בעלי, יעקב קירשטיין,

התנאים היו קשים מאוד, לא היה מספיק אוכל, לא היו בגדים להחלפה ואת המבוגרים סחבנו על אלונקות. בוינצאיים היינו בערך שנה, שם ישבנו בצריפים גדולים מעין קיבוץ, איחוד של כל הקבוצות מכל המקומות. משם הגענו למרסל שהיינו שם מספר שבועות ואז הודיעו לנו כי ישנה אוניה שבה נפליג לא"י. הבנו את הסיכון שאנו לוקחים מאחר וידענו שהרבה אוניות המגיעות לחופי א"י נשלחות חזרה ע"י הבריטים.

לאוניה אקסודוס שהייתה מתוכננת ל-500 איש עלו בנמל סט ב- 11 ביולי 1947 כ- 4500 מבוגרים, צעירים וילדים מקבוצות שונות, שבאו מאזורים שונים, ולנו היה רק תרמיל גב קטן מאוד....

....

​

מרים קליימן  מספרת, לרגל 70 שנה להגעת האקסודוס לנמל חיפה, לאמיר לוי עיתונאי NRG את קורותיה והוא מעלה על הכתב ומצלם בוידאו את סיפורה:-

" ..... "אין לי שום זיכרונות טובים מאקסודוס. המסע באניית המעפילים היה שיא השפל מבחינתי", אומרת מרתה קליימן, שהייתה בת תשע בלבד בעת שעלתה על סיפון האקסודוס. אולם כאשר היא נזכרת כיום בתלאות שעברה היא משוכנעת: "אני באמת מרגישה שבזכותי ובזכות 4,500 המעפילים של האקסודוס קמה מדינת ישראל". ....

"כשהגענו לחיפה זה היה כמו להיכנס בשערי גן עדן, ראינו את האורות ממרחק, אנשים נישקו את האדמה ובכו", היא מספרת, "אבל בבוקר האנגלים הורידו אותנו בכוח והעלו לאניות הגירוש. זאת הייתה הרגשה נוראה. בהתחלה אמרו לנו שמגרשים אותנו לקפריסין, אבל ראינו שאנחנו שטים ימים. כשהגענו לצרפת הבטיחו אזרחות ועבודה כדי שנרד מהספינה, אבל חוץ מהחולים אף אחד לא ירד ......

בתיה קולבר מספרת: אני אישית אינני זוכרת אלא מסיפורי ההורים שגם הם לא הירבו לספר,אמי סיפרה שהייתי חולה מאד על האקסודוס ורופא האניה החליט לזרוק אותי לים כי אין סיכוי שאחיה, הייתי בת כעשרה חדשים , אמא שלא כל כך הסכימה לקביעתו מכרה את מעילה או השמיכה שלה וקנתה מאחת הנשים כוסות רוח וריפאה אותי בהם. הייתי קטנה מדי לזכור.

בטקס לגילוי האנדרטה לאקסודוס ב- 18.7.2017 שנערך בנמל חיפה סיפרתי את הסיפור לאחת המארגנות ונדהמתי כשסיפרה לי שראיינה את הרופא בשוויץ והוא סיפר לה על תינוקת שהוא המליץ לזרוק לים בגלל מצבה חסר הסיכוי,אני לא מצליחה להזכר בשמה של הבחורה שעסקה בארגון הכנסים או המשט.

אסתר אלטמן מספרת אודות אבא שלה:

.....אבא  סיפר לנו שבתחילת המלחמה הוא יצא מהבית ונכנס לרכבת ולא יכל לרדת ממנה כי הייתה צפיפות גדולה. הרכבת נסעה לסיביר וככה הוא ניצל. שם הוא עבד במיכרות פחם מתחת לאדמה וחלה בקדחת.  הוא נשאר בסיביר במשך 3 שנים. בהמשך  הוא עלה ארצה על האקסודוס אבל גורש לגרמניה על ידי הבריטים....

אבא נשאר לבד מכל משפחתו שנספתה בשואה. הוא עלה לארץ ישראל ממחנות מעפילי האקסודוס שבגרמניה, התחתן והקים משפחה.

אבא נטע 6 עצים ביער הקדושים בחלקת קדושי פולין "חורשת סטניסלבוב" לזכר משפחתו שנספתה. בשואה.

​

​

ברכה פלטי (קורמן) מספרת:

.....נולדתי בשנת 1943 כך שעל האקסודוס הייתי בת 3 בלבד. אחותי הבכורה נשלחה לארץ בגיל 9 במסגרת "ילדי טהרן". אינני זוכרת הרבה מאירועי האקסודוס. סיפרו לי שעל האמפייר רייבל הייתי מאוד חולה ולא רציתי לאכל....

אסתר (רוזמן) קוטלר מספרת:

אני ובעלי שלום קוטלר הכרנו במחנה ההכשרה לעליה במסגרת ה"שומר הצעיר"  שהיה בחווה בגרמניה.

אודות העפלה ארצה על האניה אקסודוס היא מספרת...." המעפילים הועברו במשאיות מגרמניה לצרפת. בתאריך 11.7.1947 האנייה יצאה מנמל קטן בדרום צרפת ליד העיר מרסיי. היה עיכוב ולכן הם לא קיבלו רשות לצאת מהנמל, אך הם מיהרו ויצאו ללא אישור, דבר שהיה מסוכן מאוד. בים הם חלו ב"מחלת ים". רבים הקיאו כל הזמן, שכבו על הדרגשים, ולא אכלו. על האנייה היו גם מתנדבים מארצות אחרות שבאו לעזור....

מספרים על קופלוביץ יוסף:

".... נולד בשנת 1931 בעיר פולטוסק, פולין למשפחה אמידה.  בראשית מלחמת העולם השניה ברח עם משפחתו למזרח רוסיה ושם שהה עד סוף המלחמה. 

ב-1946 חזר עם ההורים בדרך הרפטריאציה (השיבה) לפולין והמשפחה השתקעה בעיר בשצ'צ'ין .

בהיותו בגיל 16 עלה על האקסודוס עם חבריו מקיבוץ השומר הצעיר.

לאחר שהוחזר לגרמניה על ידי הבריטים למחנה פפנדורף נתן לעצמו שם בדוי בשם מולדובין מנדל-חיים. על שם זה גם נרשם הסרטיפיקט שלו בדרכו ארצה בראשית שנת 1948.

מיד עם הגיעו ארצה בטרם הגיעו לגיל 17 התנדב לחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. את "טבילת האש" הראשונה שלו עשה בקרב על נבי- סמואל.   לקראת סוף אפריל 1948 במסגרת "מבצע יבוסי" נפל..."

​

יצחק קיצ'י קראוס מספר:

 "....  בהיותו בגיל 13 ברח מבית הוריו בבודפשט, כשהוא מודיע להם שהוא עומד לעלות לארץ ישראל... במשך שנתיים הוא נדד ברחבי אירופה עם חבריו חברי "גורדוניה מכבי הצעיר" מהונגריה לאוסטריה, גרמניה ומשם לדרום צרפת. תוך כדי הנדודים הם התאמנו "בקר מגע" וקאפאפ" לנו בבתי חולים ופעם אחת אפילו לנו בבית חולים לחולי שחפת.

על האקסודוס נלחם בבריטים בעזרת ירקות ומיץ עגבניות....

יצחק קראוס נודע בגבורתו במיוחד כשהיה על אוניית הגרוש אויישן ויגור בזמן שהאנייה שהתה בפורט דה בוק. יצחק קבל הוראה מאיש ההגנה שהיה על האנייה להניף על תורן האנייה את דגל ישראל שנשא על גופו עוד מהימים שהיה חניך בסניף "גורדוניה מכבי הצעיר" בבודפשט. 3 מאבטחים שמרו עליו אך בהיותו על ראש התורן הבחין ב-3 חיילים בריטים המכוונים מקלעים אליו כדי לפגוע בו. אך מאחר והיו כבר במים הטריטוריאלים של צרפת הבריטים נמנעו מלפתח באש עליו. יצחק שהה על תורן האניה במשך כל אותו היום ורק בלילה הוא ירד...."

​