​

  נדב מן מספר באתר "ביתמונה"  בתאריך 9.3.2007 את קורותיהם של שרה ואברהם לאוב תחת הכותרת "הילדים של שרה ואברהם" :

".... שרה ואברהם לאוב שהיו חניכי קן השומר הצעיר, אחראיים לחייהם של לא מעט ילדים שנותרו יתומים במלחמת העולם ה-2. הם אספו אותם אליהם, דאגו להם למזון וקורת גג ועלו יחד לארץ ישראל. על תחילת דרכם המשותפת עשו בעיירה פרובוז'נה, שבפולין. 

....  המסע של שרה ואברהם לאוב עם "ילדיהם" מתמקד בהכנות לקראת העלייה לארץ ישראל. יחד הם נודדים בין מחנות פליטים שונים בהם לומדים הילדים על התרבות העברית, טרם עלייתם על אוניות מעפילים.

..... בקיץ 1947 מתחילים אברהם וצוות המדריכים להכין קבוצת בני נוער לקראת עלייתם לארץ. הם תוכננו לעלות על אוניית מעפילים היוצאת לארץ ישראל.

במקביל ממשיכה שרה לטפל בילדים הצעירים שבמחנה שוובדה ונודדת עמם לאחוזת בלנקנזה.

..... ב-10 ליולי 1947 אברהם ובני הנוער שאתו מגיעים לנמל סט שבדרום צרפת ושם עולים על האניה פרזידנט וורפילד שלימים נקראה יציאת אירופה תש"ז-EXODUS 1947. הבריטים עוקבים אחר אניית המעפילים אקסודוס מרגע יציאתה מאירופה ועד הגעתה לחופי ארץ ישראל.  

בשלב הבא מעבירים הבריטים את הפליטים שעל האקסודוס לספינות גירוש ובחזרה לאירופה. אברהם ו"ילדיו" מגורשים על אניית הגרוש "אושן ויגור". כל העולם גועש כנגד הבריטים. לאחר מאבק בן חודשיים, מורידים הבריטים בכוח את המעפילים בהמבורג שבגרמניה למחנות בשליטתם. בין הפליטים גם אברהם וילדיו וההורים של שרה. מהמבורג, ככל המגורשים על האושן ויגור אברהם מועבר ברכבות עם "ילדיו" והוריה של שרה למחנה המגורשים בפפנדורף הנמצא ליד עיר המחוז ליבק. במקום נמצאים גם שליחי השומר הצעיר אשר ממשיכים בפעילות העברית-ציונית בקרב המגורשים. עם קום המדינה מגיעים מגורשי האקסודוס לישראל.....

​

​

מספרים אודות   לוי מרים באתר לזכר הנופלים בפעולות האיבה:

".... מרים, בת שרה ויונה, נולדה בשוויץ בז' בתמוז תרפ"ח (25.06.1928). גדלה בצרפת. 

משבגרה עלתה מרים לישראל באוניה "אקסודוס", ב-1947, ואחרי שעברה את תלאות ההעפלה הגיעה ארצה בשנת 1949. כעבור כשנתיים נישאה לחיים לוי והקימה איתו בית בירושלים. לבני הזוג נולדו שתי בנות, יעל וענת. 

ביום רביעי י"א בסיוון תשס"ג (11.06.2003), סמוך לשעה 17:30, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שעל גופו בתוך אוטובוס אגד בקו 14א שעבר ברחוב יפו במרכז ירושלים, ליד כיכר הדוידקה. המחבל עלה לאוטובוס זמן קצר לפני כן, לבוש כיהודי חרדי. בפיגוע נפגעו כמאה איש ו- 16 נרצחו במקום,

מרים נפצעה קשה בפיצוץ באוטובוס. היא הובאה לבית חולים ובמשך 24 שעות נלחמו הרופאים על חייה, אך ביום חמישי, י"ב בסיוון תשס"ג (12.06.2003), היא נפטרה. הייתה בת 75 במותה....
... 

​

מספרים אודות   ליכטנפכט-קרן אביגדור באתר "יזכור" לזכר חללי צה"ל:

​

".... אביגדור בן אליהו ומרים. נולד בשנת תרצ"ד (1934) בורשה, בירת-פולין. היה  יתום מהוריו בקבוצת הילדים שנאספה על ידי יצחק גנוז לאחר מלחמת העולם השנייה. העפיל לארץ בשנת 1947 על אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס 1947 .  גורש לגרמניה על ידי הבריטים ככל מעפילי האקסודוס. רק בסוף 1947 עלה בשנית ארצה בעליית הנוער - עליה ד' . סיים את לימודי בית-הספר היסודי "תל נורדוי" בתל-אביב ואת לימודי בית-הספר המקצועי על-שם מכס פיין. היה חבר קלוב-התעופה ועסק במכונאות-אוירונים. השתייך לגדנ"ע-אויר במרחב תל-אביב והדריך בגדנ"ע בבניית דגמי-טיסנים. מגיל רך נשא בקרבו את השאיפה לטיס וזה היה חלומו עד גיוסו לחיל-האוויר באוגוסט 1952. כאשר סיים את שירותו הסדיר הצטרף לשירות-קבע בחיל האוויר. היה טייס מטאור בדרת סגן ב-"טייסת הסילון הראשונה" טייסת 117. ביום כ"ד בניסן תשט"ז (5.4.1956) בשעת מילוי תפקידו. מטוסו נפל לים מול חופי אשקלון בעקבות תקלה טכנית. מעוצמת הפגיעה במים אביגדור התעלף וטבע עם המטוס. ביום נפילתו היה בן 22 שנה. בטרם נפילתו עיברת את שם משפחתו ל- "קרן"  במותו לא נשאר זכר ממשפחתו  ....... " 

​

               יצחק גנוז מספר על ליכטנפכט-קרן אביגדור. לפתיחת וידאו קצר הקישו  כ א ן 

​

בשנת 2006  משה לילאן מספר:

".... על האקסודוס הייתי רק בן 14. בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה.  כעבור שנה הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס'. .... היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה.....לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה (של האמפייר ריבל) כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל... 

​

דוד לינדנפלד - בשנת ה-1964 בהיותו בן 53 ויו"ר ועד מעפילי  האקסודוס הוזמן להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות לכבוד  "העפלה"  ומעפילי האקסודוס.  

לדוד בת ו-3 בנים להם מסר את מסמכיו המזוייפים בהם נדד באירופה על מנת שלא ישכחו את התלאות והסבל שעבר על מנת להגיע לארץ ישראל.

​

בשנת ה- 70 להגעת האקסודוס לנמל חיפה הרב דב ליאור מספר:

".... למי שבכל זאת התעקש להגיע לארץ ישראל, הייתה צפויה דרך חתחתים. הארגונים היהודיים עבירו אותנו לעיר הנמל מרסיי שלחופי הים התיכון בצרפת, באמצעות משאיות שלהם ושל הבריגאדה היהודית. הנסיעה הייתה בדרכים עקלקלות ובשבילי עפר, במטרה להימנע ממחסומים מיותרים בדרך." בקרבת העיר מרסיי היו כ- 12 מחנות עולים. באחד מהם שהינו כשבועיים תחת פיקוד "ההגנה" בהמתנה להפלגה. לילה אחד העלו את כולנו על ספינה בשם "אקסודוס (השם הלועזי ליציאת מצרים א"ז) - יציאת אירופה תש"ז". ה"אקסודוס" הייתה במקור אניית טיולים ששייטה על נהר המיסיסיפי בארה"ב. לאחר שסיימה את תפקידה הייעודי, היא נרכשה בידי הארגונים היהודים למטרת העפלה. 4500 איש, בהם ילדים, זקנים ונשים נדחסו לתוכה, במטרה להגיע אל חופי ארץ ישראל ולשעריה הנעולים. בבטן האנייה היו תאים בגובה מינימלי. הללו לא אפשרו אפילו ישיבה על מיטה אלא רק זחילה פנימה.

"בנוסף לתנאים הקשים באנייה, באופק ליוותה אותנו כל העת ספינת משחתת בריטית, ובמשך חמשת ימי ההפלגה הצטרפו אלינו משחתות נוספות. קשה לתאר את המצב באנייה. הצפיפות, הלחות והחום היו בלתי נסבלים.....

​

לצפייה בסיפור הבריחה, העפלה ועליה ארצה של הרב דב ליאור ~~ הקישור כאן ~~. החל מהדקה ה-20 הוא מספר את סיפור העפלתו ארצה על האקסודוס.

​

דניאל לוי כותב,

הוריי הגיעו להמבורג באנית הגירוש רנימייד-פארק. משם הובלו לפפנדורף. ממפנדורף הועברו לאמדן.

באמדן נולדתי ב- 5 לינואר 1948.

בתאריך 1.6.1949 עלינו ארצה לקבוץ שפיים.

הוריי היו ממובילי השיירות ממרסי לנמל סט מרחק של כ-200 ק"מ. ובסיום משימת הלווי התחננו לעלות על האקסודוס.

רק משהתברר לצוות ההגנה והפיקוד של האנייה שאבי דובר ברמת שפת אם, מספר שפות כגון גרמנית, צרפתית, אנגלית, יידיש, עברית וספרדית הוריי הורשו לעלות לאנייה כ-3 שעות לפני היציאה לים. בתנאי שאבי ישמש מתורגמן בין צוות הפיקוד של האקסודוס ומנהיגי המעפילים. הם היו הזוג אחרון שעלה לאנייה בזמן שאמא שלי היתה בחודש הרביעי להריונה.

לאחר שהורדו מהאקסודוס והועלו לרנימייד-פארק. מרדכי רוזמן כנציג המעפילים, צבי קצנלסון -"מירי" ואבנר גלעד "סקנדי"  בחרו באבא שלי שימשיך ויהיה המתורגמן והשליח שלהם לקולונל גרגסון מפקד שיירת אניות הגרוש ולנציגי הממשל הצרפתים בנמל פורט דה בוק.

סיפור מעפילי אקסודוס (ממרסי, סט ועד המבורג) שאבי כתב על בסיס היומן היומי שהוא רשם על האקסודוס והרנימייד פארק  נמצא במוזיאון ההעפלה בחיפה.

אמא שלי זוכרת את מרדכי רוזמן עד היום.

​

כותבת מינה מרמורשטיין, הורי העפילו באקסודוס והכירו זה את זו על סיפונה של אחת מאוניות הגירוש, בין 4554 מעפילי האונייה היו שני ניצולים אשר לא הכירו (עדיין), כל אחד וסיפורו האישי. 

האחד - אברהם-אריה זרנצ'ני מוורשה, ניצול יחיד ממשפחתו. אברהם עלה לאוניה פרזידנט וורפילד יחד עם קבוצה גדולה של ניצולים שהקימו גרעין קיבוצי בשם "לניצחון" במסגרת תנועת בני עקיבא שהיה מיועד לגוש עציון.

השנייה – חיה לומפ מטורביה שבפאתי רוזבדוב בפולין, שניצלה עם כל משפחתה. חיה עלתה לאונייה כמדריכה של קבוצת "מוהליבר", מתנועת "המזרחי", שמנתה 16 ילדים וביניהם שני אחיה: מרדכי לומפ בן 15 ואהרון לומפ בן 13.

בהתקרבה לחופי הארץ תקפו המשחתות הבריטיות את אוניית המעפילים– בפיקודו של יוסי הראל – בזריקת פצצות גז מדמיע על המעפילים. כולם היו זקוקים למטלית רטובה כדי להגן על הפנים מפני נזקי הגז. חיה נשענה על הקיר בניסיונה להקטין את הנזק.

במהלך הקרב נגחו המשחתות את דופן האוניה וכתוצאה מכך נפל חלק מהקיר (רואים בתמונה המפורסמת) לים.  בעודה נשענת על הקיר מעדה חיה יחד עם הקיר, מישהו אחז בה ובאותה שנייה היא הבחינה שתינוק אשר שכב על כרית סמוך אליה עומד להישמט לים, היא תפסה ברגלו וכך הצילה אותו. הכרית נפלה לים..

​

​

​

ברכה זיסר מספרת אודות מיקי אחותה, הוריה אריה (לייב) ופרידה לוריא:-

ברכה זיסר כותבת אודות משפחתה בתאריך 20.2.2019 לצערי אין לי רישום מסודר של סיפור העלייה של הורי באקסודוס.

הרבה סופר בעל פה  בד"כ על ידי אמי שהחוויה שלה כאישה צעירה בת כ- 18 בתחילת הריון קשה על האקסודוס הייתה גדושה בזיכרונות. המחסור, הרעב, הצפיפות, הזוהמה, והייאוש הגדול כשגורשו מחיפה לצרפת ולאחר מכן לגרמניה.

כמו כן הרבתה לספר לנו הבנות על חוויותיה הקשים במהלך השואה כילדה קטנה שבקושי סיימה את כיתה ב' עם פרוץ המלחמה.

אבי נולד ב- 1924 בעיירה בשם אילוב. בתום המלחמה אבי נותר בודד בעולם, כל משפחתו הושמדה.

אמי נולדה 1928 בעיירה בשם צ'רמושנו בחבל ווהלין פולין, היום זה אוקראיינה.

מיד בתום המלחמה, פרידה נמסרה ע"י הוריה למוסד דרור (קיבוץ) בעיירה ביטום בפולין, שהיה מוסד ליתומים. אבל הגיעו אליו גם אחרים כי פשוט לא היה אוכל וקורת גג. שם פרידה שהתה כשנתיים. ( גם אחיה יעקב הקטן ואחותה חנה שהו שם ).

משפחתה של אמי אימצה את אבי, לייב (אריה) כיוון שנותר בודד לגמרי בעולם וחסר כל. הוריי התחתנו בעיר בשם הרצוג בגרמניה בפברואר 1947.

בקרבות עם האנגלים תוך כדי ההשתלטות על האנייה אבי ניפגע ממפתח שוודי בראשו שנזרק בקרב ע"י חייל אנגלי או ממכת אלה בראשו. הוא נחבש והורד מהאנייה לתפירת החתך במרפאה. אח"כ הוחזר לאניית הגרוש אמפייר רייבל.

מיקי אחותי הבכורה נולדה בבית היולדות שבעיר וילהלמסאפן (העיר הגדולה שליד מחנה סנגוורדן) בתאריך  17.11.1947 .

לאחר השהות במחנה סנגוורדן שבגרמניה ולאחר ההכרזה על הקמת המדינה אריה, מיקי ופרידה לוריא עלו לארץ. אחותי הייתה כבר בת כ- 8 חודשים. הם עלו בשנית ארצה באנייה כלנית  3.9.48

בשנת 1953 בערך אבי גויס לצבא ושירת שנתיים בחיל קשר.

אבי עבד כל חייו כפועל בנין וכטייח בחברות הבנייה הגדולות בארץ באותה תקופה. הוא היה איש מקצוע מעולה ואמן בנשמתו עם ידי זהב בכל מה שנגע ועשה. לצערנו ניפטר מדום לב בגיל 63. אמי כל השנים הייתה עקרת בית. השקיעה את כל אהבתה ודאגתה למשפחתה.

​